חיוב ואנונו להשיב לכל האישומים התלויים ועומדים נגדו

                                    ה  ח  ל  ט  ה

     כללי

1.      החלטה זו מתייחסת לטענת אין להשיב לאשמה שהעלתה ההגנה בתום פרשת התביעה ^[1].

2.      להלן כמה עובדות רקע ^[2] : הנאשם הורשע בביהמ"ש המחוזי בירושלים בעבירות של סיוע לאויב במלחמתו בישראל, במסירת ידיעות סודיות בכוונה לפגוע בביטחון המדינה ובאיסוף ידיעות סודיות בכוונה האמורה, מעשים המהווים עבירות לפי סעיפים 99,113(ב) ו-113(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בעקבות הרשעתו בעבירות האמורות גזר עליו ביהמ"ש המחוזי בי-ם (ביום 27.3.88) שמונה עשרה שנות מאסר שמניינן מיום 7.10.86. ערעורו של הנאשם דנן על הרשעתו וכנגד חומרת עונשו נדחה בביהמ"ש העליון ^[3] .  ביום 19.4.04(יומיים לפני שחרורו של הנאשם  ממאסרו הארוך) הוצאו שני צווים שמתוכם רק אחד רלוונטי לענייננו והוא "צו צמצום והשגחה" בנוגע לנאשם שהוציא האלוף יאיר נווה ^[4](להלן-צו צמצום והשגחה או צו האלוף). בסעיף 4 לכתב האישום נטען שצו זה נמסר לנאשם ביום 19.4.04. צו זה הוארך ביום 20.10.04 ונטען שעותק הימנו נמסר לנאשם ב-20.10.04. ^[5]

כתב האישום המתוקן

3.      כתב האישום המתוקן מייחס לנאשם 19 עבירות של הפרת "צו  צמצום והשגחה" לפי תקנה 109(2) לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 בצירוף תקנה 69(א) לתקנות אלו, וניסיון לעבור עבירה כאמור, עבירה ע"פ הוראות החיקוק הנ"ל, בצירוף סעיפים 25 ו-34ד' לחוק העונשין, התשל"ז1977-.

4.      בסעיף 9 לכתב האישום המתוקן נטען שהנאשם הפר את צו האלוף "לכל הפחות" 19 פעמים ^[6], ביודעין ובהתרסה בכך שקיים קשרים עם עיתונאים זרים ומסר להם בראיונות שמסר, ידיעות  ופרטים הידועים לו אודות עבודת הקריה למחקר גרעיני בנגב (להלן-קמ"ג),שם עבד למעלה מ-18 שנים קודם לכן, וכן נטען שיצר קשר עם אזרחים זרים באמצעות האינטרנט ע"י שליחה וקבלה של דואר אלקטרוני, שיחות צ'ט וידאו וקול. בסעיפים 10-30 לכתב האישום מובאים פרטים על הקשרים למיניהם שערך הנאשם. בסעיף 31 לכתב האישום נטען שבכל המקרים שבסעיפים 10-29 שבכתב האישום (למעט סעיף 20 לכתב האישום) הפר הנאשם את הוראות הצו הנ"ל בכך שקיים קשרים ושוחח עם אזרחים ותושבים זרים ומסר להם ידיעות, בעניינים הקשורים לעבודתו בקמ"ג, בשיחות שרובן יועדו לפרסום ברבים בחו"ל וחלקן, אף שודרו בשידור חי.

5.      בסעיף 32 לכתב האישום המתוקן נטען שהנאשם ניסה לעזוב את אזור ירושלים ואת שטח המדינה כשיעדו העיר בית לחם שבשטחי המועצה הפלסטינית וזאת ללא אישור. נטען שהנאשם נעצר במחסום 300 בדרכו לכיוון בית לחם. לעניין זה יוחסה לנאשם עבירה של ניסיון להפר את הוראות צו האלוף הנ"ל.

טענות ההגנה בבקשה שלא להשיב לאשמה

6.      כחלק ובתמיכה לטענת "אין להשיב לאשמה" טענה ההגנה את קבוצת הטענות הבאות:

א.      המאשימה לא הוכיחה את עצם קיום הקשרים האסורים.

ב.       גם לו התקיימו הקשרים הנ"ל, המאשימה לא הביאה כל ראיה לכאורה לכך שמדובר בקשרים שנאסרו על הנאשם בצו, קרי עם תושבים או אזרחים זרים.

ג.        מרגע שנפסלו הראיות שעניינן קשירת קשרים באמצעות שיחה ברשת האינטרנט (צ'ט) על שום השגתן באופן בלתי חוקי, יש לפסול את הודאותיו של הנאשם לעניין זה, שכן המידע וההודאות הושגו באותה דרך בלתי חוקית כשאחת משתלשלת מהשנייה.

ד.       הצו אינו קובע איסור מוחלט. הצו יוצר נורמה פלילית ועל כן הפרת הצו כרוכה בכוונה פלילית להפר אותו לרבות היסוד הקוגניטיבי שבכוונה, דהיינו הידיעה כי אכן בר שיחו של הנאשם הוא תושב או אזרח זר.

ה.      לעניין סעיף 32 לכתב האישום נטען שהמעבר לשטחים איננו בגדר יציאה משטח המדינה ואין בסמכות האלוף להגביל את יציאותיו של הנאשם מהארץ. כמו כן נטען שמחסום 300 איננו אחד המקומות המצויינים בנספח א' לצו האלוף כמעברי גבול שבסביבתם אסור לשהות.

       האם הביאה המאשימה ראיות בסיסיות וראשוניות להוכחת אשמת הנאשם   באופן שמעביר את

       הנטל על הנאשם להשיב לאשמה?

7.      התשובה על השאלה הנ"ל היא חיובית וזאת בשים לב לכלל באשר לטענת " אין להשיב לאשמה" שלפיו אין בית המשפט נדרש לשאלת דיותן של הראיות ^[7]  ודי בקיומן של ראיות דלות כדי שהטענה תידחה. לעניין זה כבר נפסק ב ע"פ 141/84 מדינת ישראל נ. טובול ^[8]כדלהלן: