חיוב הבעל בתוספת כתובה

חברי ביה"ד האזורי שליט"א, נחלקו בדעותיהם בשאלה עקרונית: כאשר שני הצדדים חפצים בגירושין - האם זכאית האשה לתוספת כתובה? דעת הרוב, שאינה זכאית, ואילו המיעוט סובר שזכאית.

על דעתו של הרוב - ערעורה של האשה.

לא אכנס לפלפול ההלכתי המסועף בדעת הרוב ובדעת המיעוט - שניהם, הפליאו לעשות בהבאת הצדדים ההלכתיים השונים, אולם יש לי מספר הערות:

א. הנוהג המקובל בבתי הדין, שאין להפסיד לאשה תוספת כתובה בגין רצונה בגירושין, כל עוד שהיא אינה תובעת גט. הסכמתה לגט, ואפילו רצונה בכך, כל עוד שאינה תובעת גט, אינם עילה לשלילת כתובה.

דברי רבינו ירוחם שהובאו ע"י חברי ביה"ד, עוסקים במפורש, באשה התובעת גט.

ב. תוספת הכתובה שבשטר הכתובה, בנוסח הסטנדרטי שבימינו, כוללת מספר מרכיבים: נכסי צאן ברזל שהכניסה האשה לבעלה וכן כספים שהכניסה לו והוסיף לה החתן שליש כנגדם. תוספת שליש נכתבת כידוע לשם כבוד, ובכל מקרה בהעדר מנגנון של הצמדה, יש בה שמירה ריאלית על הסכום שבכתובה. תוספת ממש, ללא תמורה נגדית של האשה, היא רק בסכום של מאה זקוקים כסף צרוף, או חמישים זקוקים. כך שדינם של התוספות האחרות הוא כדין נכסי צאן ברזל, ואין להפסידם לאשה.

בדרך כלל, האשה מכניסה למוסד הנשואין סכומים שונים, שאין להם ביטוי במקום אחר. וגם כשאינה מכניסה דבר, הרי הכתובה משמשת כ"שטר אודיתא" על התחייבותו של הבעל בגין נכסי צאן-ברזל. כך שבודאי, לא ניתן להפסידם.

ג. ביה"ד האיזורי, בהחלטה מאוחרת (מיום י"ב בשבט תשנ"ח), קבע כי לא חייב את הצדדים בגט, אלא רק המליץ להם להתגרש. בנסיבות כאלו, רשאית האשה לומר שתעתר להמלצה רק אם תקבל את מלוא סכום הכתובה. המלצה בלבד אינה מחייבת אותה להתגרש ולהפסיד את תוספת הכתובה.

לסיכום: בנסיבות אלו, כשהאשה אינה תובעת גירושין, אלא רק מסכימה או רוצה בגט, בתביעתו של בעלה כנגדה - אין להפסידה תוספת כתובה.

הערעור מתקבל.

(-) שלמה דיכובסקי

זהו ערעור על החלטת ביה"ד בחיפה אשר ניתן ביום י"ד בשבט תשנ"ח. הערעור על ההחלטה שלא לחייב את הבעל בתוספת כתובה.

הבעל הגיש תביעת גירושין ולעומתו הגישה האשה תביעה לשלום בית. בשלב מסוים החליט ביה"ד האזורי לחייב את הבעל לחזור ולחיות עם אשתו בשלום. "שכן מבחינה הלכתית אין בטענותיו בכדי לחייב את האשה לקבל גט". הבעל לא חזר לאשתו לשלום בית ובינתיים הכיר אשה אחרת שממנה אינו רוצה להנתק - כפי שמציין בית הדין בהחלטתו.

עיינתי בנימוקים שנכתבו אך נראה לי שאין הם נימוקים למקרה הנדון.

המקרה שלפנינו הוא מקרה של בעל שרוצה לגרש את אשתו, ושעל פי הדין אין הוא זכאי לכך. נהפוך הוא עליו להשלים עם אשתו. על מקרה שכזה הטיל רבינו גרשום חרם לא לגרש אשה בעל כרחה, ועל מקרה שכזה חייבו חכמים בכתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

אם האשה מסכימה להתגרש לאור סרובו של בעלה להשלים עמה ושעיניו נתן באחרת, לאשה כזאת יפסידו את תוספת הכתובה? אתמהה.

האשה הסכימה לקבל את גיטה בלית ברירה, גם אם עכשיו הסיכויים לשלום הם רחוקים. אך המצב הזה נוצר בעטיו של הבעל, ולמה נקנוס את האשה ונפסידה את תוספת הכתובה כשהיא מסכימה להתגרש - רק אם יתן לה את הכתובה והתוספת.

הגע עצמך בעל שיציק לאשתו יעזוב אותה לאשה אחרת ולא יחזור אליה לשלום ובאין מוצא כשהאשה רואה שהמצב כך ומסכימה לגרושין, לזאת תקרא הסכמה ורצון להתגרש.