חיוב בגט

הצדדים נישאו בשנת 2009 למניינם, להם שני ילדים קטינים. מחודש פברואר 2015 גרים הצדדים בנפרד.

לבית הדין הוגשה בקשה על ידי האישה לחייב את הבעל לגרשה בגט פיטורין. ואלה נימוקי האישה לבקשתה: הבעל נוקט נגדה במשך בכל שנות הנישואין באלימות קשה. אלימות מילולית, פיזית, כלכלית ומינית. האישה עובדת והבעל אינו עובד. אעפ"כ הוא נוטל את כל הכסף ולא נותן לה פרוטה. הבעל מאלץ את האישה לקיים אתו יחסיי אישות בכל יום ואף בזמן נידותה. אינו מרשה לה להתקלח בלעדיו. התנהגותו של הבעל אובססיבית וקנאית. הוא דורש דיווח תמידי מהאישה על אודות מעשיה ומקומה.

לדברי הבעל תיאור הדברים על ידי האישה מוקצן ואינו מדויק. הוא מכחיש כי היה אלים כלפיה, וטוען כי הכול מומצא על ידה. הבעל תובע שלום בית. למרות תביעתו זו, משנשאל הבעל אם הוא רוצה להתגרש, השיב "אני עוד לא סגור על זה". עוד טוען הבעל כי פקידת הסעד מוטה לטובת האישה.

לשאלת בית הדין ענתה האישה בסירוב מוחלט לבקשת הבעל לשלום בית.

האישה עזבה את הבית למקלט לנשים מוכות שם התגוררה במשך ששה חודשים. לאחר מכן עברה האישה לדירת מעבר. כיום מתגוררת האישה בגפה בדירה שכורה.

נגד הבעל הוגשו במשך שנות הנישואין חמש תלונות במשטרת ישראל בטענת אלימות.

בחודש ינואר 2016 למניינם התקיים דיון בבית המשפט לענייני משפחה בחדרה. בסעיף 5 בהחלטתו אימץ בית המשפט את המלצת עו"ס לסדרי דין והוציא צו מניעה קבוע האוסר על הבעל כל קשר עם האישה למעט קשר בענייני הקטינים באמצעות הודעות אס-אם-אס, והאוסר עליו להימצא במרחק של 250 מטר ממנה בכל מקום שבו תהיה.

מתסקיר הרווחה עריית חדרה, מתאריך י"ט בטבת תשע"ו (31.12.2015) עולה כי האישה הועברה על ידם למקלט לנשים מוכות ולדירת המעבר בפיקוח משרד הרווחה. בעמוד 15 לתסקיר מצוין כי ועדה פנימית של אגף הרווחה להערכת פוטנציאל מסוכנות קבעה כי מסוכנות הבעל כלפי האישה היא בתווך שבין בינונית-גבוהה לגבוהה. יש לציין כי הבעל סירב לשתף פעולה עם ועדה זו.

בית הדין שוחח עם מנהלת המקלט לנשים מוכות. לדבריה אישה שמגיעה למקלט ואינה דוברת אמת בקשר למצבה, תוצא מן המקלט תוך ימים ספורים. לצוות המקלט כלים שונים כדי לוודא את אמיתות גרסתה של כל אישה שמופנית למקלט.

לאור דבריה של מנהלת המקלט ולאור כל המסמכים שצורפו לתיק שאת תמציתם תיאר בית הדין לעיל, בית הדין קובע כי האישה דוברת אמת ואילו הבעל מכזב בדבריו לפנינו. לפיכך ניצבת לפנינו אישה מוכה. לנוכח מסקנה זו עלינו לדון בחיוב או אי חיוב הבעל לתת גט פיטורין לאשתו.

בתשובת הרשב"א חלק א סימן תרצג כתב:

"מי שהורגל לכעוס ולהוציא את אשתו תמיד שכופין אותו להוציא וליתן כתובה. דגרסינן פרק שילהי המדיר (דף ע') האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה. אזל רבי אלעזר אמרה לשמעתתא קמיה דשמואל. אמר אכסוה שערי לאלעזר עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון. ורב אין אדם דר עם נחש בכפיפה. אלמא מהא שכופין אותו ובהא פליג שמואל. הא במי שמורגל לשלחה תמיד שלא לזונה אפשר דאפילו שמואל מודה. דבהא לא תיקום בהדיה בדינא ודייני ותמות ברעב בינתים. ועוד דכל שמשלחה מביתו הרי הוא כמורד מתשמיש."

הרי שלדעת הרשב"א התנהגות נפשעת של הבעל, שבגללה אין האישה יכולה לשהות בביתה ובאופן זה חיובו בשאר ובעונה אינו מתקיים, היא סיבה לכוף את הבעל להוציאה.

וכן כתב בית יוסף אבה"ע סימן קנד בשם תשובת רבינו שמחה:

"מצאתי בתשובת רבינו שמחה המכה את אשתו מקובלני שיש יותר להחמיר מבמכה את חבירו דבחבירו אינו חייב בכבודו ואשתו חייב לכבדה יותר מגופו (יבמות סוף סב:) והעושה כן יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולענשו בכל מיני רידוי ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך (סנהדרין נח: ורש"י שם ד"ה קץ ידא) ואם היא רוצה לצאת יוציא ויתן כתובה."

ואף הגהות אשר"י ב"ק פרק המניח כתב כן בשם אור זרוע.

וכן יש לדייק מדברי תוספות ריש פרק המדיר דף ע א שגם הוא סובר כדברי רשב"א ורבינו שמחה אלו:

"דלא תני במתני' אלא כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס דאתיין ממילא אבל הנך דאתיא כפייה דידהו ע"י פשיעת הבעל לא קתני ומקמץ ומצרף ובורסי דקתני אפילו נעשו אחר שנשאו ניחא שאינם מתכוונים להקניט ולצער האשה".