חיוב בגט

בני הזוג נישאו זל"ז כדמו"י באדר תשנ"א (1991). נישואין שניים לשניהם. האשה הייתה אלמנה עם שני ילדים, הבעל היה גרוש עם שני ילדים. לבני הזוג נולדו ארבעה ילדים משותפים, שלושה מהם בגירים והאחת קטינה. הבן השני התחתן עתה. הבת מדריכה בצפת, הבן לומד בישיבה של חב"ד בשיקגו. בני הזוג נישאו בישראל וגרו כמה חודשים כאן. לאחר מכן ירדו לגור בדרום אפריקה. האשה עזבה את דרום אפריקה בחודש אוגוסט 2009 ועברה לגור בניו יורק (מקום מגורי הוריה). הצדדים פרודים מאז חמש וחצי שנים כאשר הבעל ממשיך לגור בדרום אפריקה והאשה בניו יורק.

האשה פתחה בהליכים נגד בעלה בבית הדין של יוהנסבורג דרום אפריקה. הבעל סרב לשתף כל פעולה עם בית הדין בדרום אפריקה. בית הדין בדרום אפריקה הוציא נגד הבעל כתב סירוב.

בני הזוג הגיעו לישראל – כל אחד בנפרד ממקומו – לרגל הנישואין של בנם המשותף. האשה פתחה תיק תביעת גירושין בו היא תובעת לחייב את בעלה ליתן לה גט.

טענות האשה

1.         האשה פרשה מערכת חיים של פחד וחרדה עקב התנהגותו הכעסנית של הבעל המלווה בהתפרצויות זעם, צעקות וגם כינויי גנאי מהסוג הזול והשפלה נגדה (במעמד הילדים!) ונגד הילדים כאשר לגבי הילדים הייתה גם מערכת של הכאה שהיכה האב את בניו. לדבריה הייתה אווירה קבועה של פחד וטרור לרבות בשבתות וימים טובים שלא היו נראים כפי המקובל בבית יהודי. לדבריה עזבה את הבית לפני שש שנים כי הרגישה שפשוט אינה מסוגלת יותר להמשיך לחיות כך. בלשונה: "הייתה נקודה שהבנתי שאם אשאר או שאאבד את עצמי לחלוטין או שהילדים שלי יאבדו או היהדות שלהם. להישאר בבית שלנו זה היה התעללות, חושך, משפיל. זה היה חושך". "חשבתי שאני הולכת לאבד את דעתי."

2.         הבעל לא נתן לאשה לצאת לעבודה (בתור מורה), לא נתן להביא עוזרת או מבשלת לבית גם כשהאשה הייתה בהריון.

3.         הבעל בהתנהגותו הביא לכך שהאשה הייתה חייבת לשלוח את בנה בגיל אחת־עשרה שנה וכן את הבת, מהבית בדרום אפריקה ללמוד בארה"ב בגלל הסכנה עבורם אם יישארו בבית.

4.         הבעל לא עבד ולא פרנס במשך כל השנים והמשפחה התקיימה מתרומות שאבי האשה אסף עבורם, כ־5,000 $ לחודש. הבעל לא זו בלבד שלא הביא פרנסה לבית אלא שלקח כספים מקרן של ילדי האשה מבעלה הראשון כלומר מכספי יתומים והפסיד אותם. לדבריה הבעל חושב על עצמו כמשפיע של אנשים. כלומר חושב שצריך להיות עסוק בחלק זה ולא בחלק של להביא פרנסה לבית.

תגובת הבעל

1.         הכאת הילדים – מכחיש. לדבריו אפשר לשאול את הילדים.

2.         כינויי גנאי לאשה / קללות – מכחיש.

3.         שליחת הילדים מהבית – מטעמי חינוך. החינוך של חב"ד בדרום אפריקה הוא "בעייתי".

4.         לא נתן לאשה להיות מורה – לא זוכר אם אמר לה.

5. פרנסת הבית – הבעל טען כי בתחילה היה בעסק היהלומים, לאחר מכן, כשלא הצליח, על פי הוראת הרבי מליובאוויטש עזב את היהלומים, עשה הסבה והתעסק עם מהנדס בעסקי בנייה והפסיד בכך הרבה כסף. על עיסוקו היום אישר שהוא מנהל בית חב"ד מביתו ועוסק בקירוב יהודים ליהדות. הבעל אמר כי למעשה הוא עוסק ב"לאסוף צדקה ולפזר רוחניות". אישר כי הוא עצמו חי ממה שנשאר לו מכספים אלו, אך בשביל לתת לאשתו כסף לא נשאר. את הכספים שאנשים נתנו לו, את רובם הוא פיזר. הבעל הודה ואישר כי ללא הכספים שהאבא של האשה היה מביא להם מדי חודש במשך שנים כדברי האשה, הם לא היו יכולים להתקיים.

6.         פחד וחרדה של האשה – לדברי הבעל יש לאשה בעיה של חוסר בהורמונים וזה גורם לאי־תפקוד של בלוטת התריס ולכל אותם פחדים.

בית הדין התייחס לאותם דברים שהבעל הכחיש למרות טענותיה של האשה ואת הפירוט שפירטה. בית הדין שאל את הבעל, האם פירושו של דבר כי הכול פרי דמיונה של האשה? השיב הבעל כי "בכל שקר יש איזשהו אמת, בכל מציאות חייב להיות אמת". כלומר למרות הכחשותיו מודה הבעל כי יש חלקים בדברי האשה שהם אמת.

בדיון שני שהתקיים בבית הדין, נשמעו עדויות של שני בנים. האחד בן של האשה מנישואיה הקודמים, והשני בן משותף לאשה ולבעל.

שני העדים העידו על התפרצויות הכעס של הבעל שהיו באופן תכוף. כמו כן העידו על כך שהיה מכה אותם ואחד מהם העיד שחנק אותו בצוואר, והם חיו בפחד ממנו. שני העדים גם העידו על היחס של הבעל/האב אל האשה/האם. הם אישרו כי הבעל היה צועק גם על האשה גם במעמד הילדים. כן העידו על כינויי הגנאי שהיה מכנה הבעל את האשה.