חי טהר נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשת המבקש לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב – 1982

(להלן: "חסד"פ") העותר להאריך לו המועד להישפט על דו"ח – הודעת תשלום קנס מספר 23110202530 שעניינה אי ציות לתמרור 402 (אין כניסה).

לאחר עיון בבקשה על נספחיה, ובתגובת המשיבה, הגעתי למסקנות הרלוונטיות לנדון, כדלקמן:

1.הדו"ח הנדון נמסר לידי המבקש ביום 22/10/2012 בסמוך למקום אירוע העבירה המיוחסת לו, ועליו הופיעו כל המועדים הרלוונטיים המתייחסים לבקשה להישפט או אחרת, על פי סעיף 230 (א) לחסד"פ.

המבקש היה זכאי להגיש בקשתו להישפט עד תאריך 26/1/2013.

2.בתאריך 7/4/2013 המבקש פנה לראשונה אל המשיבה בבקשה להישפט, וזאת, ללא כל הסבר לאיחור שחל בהגשת בקשתו.

3.לפי סעיף 229 (ח'2) לחסד"פ, מי שלא נקט במועד בהליכים לפי סעיף 229 (א') לחסד"פ רואים בו כמי שהורשע בבית משפט בביצוע עבירה הנזכרת בדו"ח ונגזר עליו הקנס הקבוע בדו"ח.

4."הרשעה" כאמור ניתנת לביטול על פי סעיף 130(ח') לחסד"פ ובשני תנאים מצטברים:

א. הגשת בקשת הביטול בתוך 30 יום מיום ה"הרשעה" כאמור.

ב.הדגשת עיוות הדין שעלול להיגרם למבקש אם ה"הרשעה" לא תבוטל.

5.אין בפני קיום התנאים האמורים. הטענה כי נכנס לרחוב כדי לבדוק שם רחוב, אין בה כדי לשמש הגנה מפני המיוחס למבקש בדו"ח ואף לא ניתן כל הסבר לאיחור בהגשת הבקשה להישפט מיום 7/4/2013.

6.בנסיבות האמורות חלה ההלכה שנפסקה ע"י בית המשפט העליון ברע"פ 2096/07 רייני נ' מדינת ישראל, כאשר ברור שהמבקש ידע על המיוחס לו, אך לא נקט בהליכים במועדיו, ולכן גובר השיקול של סופיות הדיון ביעילותו על פני האינטרס של המבקש.

7.סוף דבר, על סמך האמור לעיל, לא מצאתי כי קיומן של נימוקים מיוחדים והאחרים על פי סעיף 230 לחסד"פ והתוצאה היא שאני דוחה הבקשה.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה אל הצדדים.

ניתנה היום, י"ב תמוז תשע"ג, 20 יוני 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: