חזרה מהסכם מתנה בטענה שנעשה למראית עין

רקע ועובדות

הצדדים נישאו בשנת תשמ"ג (1983) והתגרשו ביום י"ט סיון תשע"א (21/06/2011) ללא הסכם גירושין. חלוקת הרכוש נידונה לאחר הגירושין.

המאבק המשפטי המרכזי בין הצדדים מתייחס לבית המגורים. הנכס רשום על שם שני הצדדים, אך הנתבעת אוחזת בחוזה העברת זכויות מהתובע לנתבעת ולפיו זכויותיו בנכס עוברים לנתבעת ללא תמורה. החוזה שהוסדר באמצעות עו"ד ר., יקרא להלן: "הסכם המתנה".

מעמדו של הנכס נידון בבית הדין האזורי בהרכב שקדם להרכב הנוכחי, ובפסק דינו מיום כ"ט באדר ב' תשע"ד (31.3.2014) קבע שהנכס הינו רכוש משותף בהתאם לרישום, וכי אין מקום להורות על העברתו במלואו לאישה על יסוד הסכם המתנה.

ביום כ"ח באדר תשע"ה (19.3.2015) ניתנה החלטת בית הדין הגדול שבה הוחלט ברוב דעות להחזיר את התיק לבית הדין האזורי לקיים דיון נוסף שבו ייחקר עו"ד ר. על תצהירו, לבחון האם להזמין את אם הנתבעת לעדות ולחקירה, ולתת החלטה נוספת שבה ייקבע אם להשאיר את פסק הדין נשוא הערעור על כנו אם לאו, או להשהות מתן החלטה סופית תוך הקפאת פסק הדין נשוא הערעור עד שתתברר החלטת בית המשפט.

בעקבות החלטת בית הדין הגדול, התקיימו הדיונים בפנינו.

כעת עם השלמת הדיונים וסיכומי טענות הצדדים ניתן פסק הדין.

יצוין כי הדיונים בבית הדין האזורי ובבית הדין הגדול נסובו בעיקרן סביב השאלה האם הסכם המתנה בטל בהיותו הסכם פיקטיבי שנועד להבריח מנושים בלבד.

בפסק דינו של בית הדין האזורי הנזכר, נכתב בדעת הרוב שהסכם המתנה הינו פיקטיבי ולכן דינו להתבטל. ואילו דעת המיעוט הייתה שלא התברר שהמתנה הייתה פיקטיבית, אך מחמת הספק יש להשאיר את הממון ביד המוחזק, דהיינו האיש שמחצית הדירה עדיין רשומה על שמו והוא מוחזק בה מכוח זה.

האישה ערערה על פסק הדין בטענה שלא ניתנה לה ההזדמנות בביה"ד האזורי להוכיח את טענותיה, וכשנה לאחר שניתן פסק הדין הנ"ל הוצגה בפני ביה"ד האזורי החלטתו של ביה"ד הגדול.

בביה"ד הגדול נחלקו הדעות: דעת הרוב הייתה שיש להחזיר את התיק לביה"ד האזורי לצורך ההשלמות הנ"ל, כשעלתה הטענה שעדותו של עו"ד ר. נחקרה בפני הרכב קודם, של הרב רוזנטל, וכי ביה"ד שנתן את ההחלטה לא חקר אותו שוב אלא הסתמך על תצהיר שלו בלבד ועל קבלת העדות שנעשתה בפני הרכב קודם, ולפיכך יש לשמוע את עדותו. וכן התקבלה הטענה שלא נשמעו דברי אם האישה בעניין ההסכם אודות תשלומי המשכנתא (שיפורט להלן), וכי לא ניתנה התייחסות לעניין זה. דעת המיעוט בבית הדין הגדול הייתה שלא הוכח באופן חד משמעי שההסכם נעשה למראית עין ולכן יש לבטל את החלטת ביה"ד האזורי ולתת לאישה את הבית המשותף כפי ההסכם. הוחלט כדעת הרוב, וכך חזר התיק לפתחו של ביה"ד האזורי.

להלן תמצית טענות הצדדים:

טענות התובע

• האיש נקלע למשבר כלכלי חמור בשנים 2003-2004 בשל קריסת עסק שלו, חברת פ., שמניותיה היו בבעלותו וגם היה ערב באופן אישי להתחייבויותיה. כתוצאה מכך היו לו חובות רבים לנושים שונים, בנקים, ואנשים מהשוק האפור.
• כדי למזער את הנזקים נעשו כמה צעדים פיקטיביים, למראית עין בלבד: 1. העברת כלל המניות בחברה ע"ש אם האישה. 2. שינוי שם החברה. 3. פתיחת חשבון בבנק אוצר החייל ע"ש אם האישה, שבו התנהלו כספי הצדדים. 4. רישום הערת אזהרה ברישומי הדירה לטובת אם האישה, שהיא כביכול משלמת את תשלומי המשכנתא שעל הדירה. 5. עסקת מתנה ללא תמורה בה נותן האיש את חלקו בדירה המשותפת שבמכבים לאישה. עסקה זו נחתמה ביום 10.7.2007 ע"י הצדדים באמצעות עו"ד ר. עסקה זו לא התממשה מפני שהבנק למשכנתאות סירב לתת את הסכמתו לעסקה זו.

צעדים אלו נעשו בזמן ששרר שלום בין הצדדים ולא היו מסוכסכים.

• מבוקש מביה"ד לתת פס"ד הצהרתי כי הערת האזהרה שניתנה לטובת אם האישה בטלה. כמו כן מבוקש מביה"ד לקבוע כי הסכם המתנה המעביר את חלקו של האיש בבית המשותף לאישה, בטל. בסיכומיו מבקש ב"כ האיש להוכיח שההסכם נעשה למראית העין בלבד, והוסיף לטעון שגם אם הייתה התחייבות גמורה למתנה עדיין קיימת לנותן הזכות לחזור בו מההתחייבות, וזאת על יסוד סעיף 5(ב) לחוק המתנה שבה קיימת האפשרות לחזרה כל עוד לא שינה המקבל את מצבו בעקבות המתנה. וכן לפי סעיף 5(ג)  המאפשר חזרה מחמת התנהגות מחפירה של המקבל כלפי הנותן או הרעה במצבו הכלכלי של הנותן.
• חלוקת רכוש: