חזן נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח'

פסק דין

עיון בעתירה המתוקנת ובתגובת המשיבים מעלה כי גם אם יאומצו כל טענותיו העובדתיות של העותר, לא יהיה בכך להקים עילה להתערבות בית המשפט בהחלטת משיב 1 (להלן – המינהל) מיום 25.7.13 לבטל את זכיית העותר במכרז לחכירת מגרש מס' 114 בשכונה ג/3 ברמת בית שמש (אותה כינה המינהל בהחלטתו "עסקה"). לפיכך יש לדחות את העתירה על הסף בהתאם לתקנה 7(2) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000.

בהודעת המינהל לעותר מיום 11.2.13 על זכייתו במכרז צוין כי החלטת ועדת המכרזים התקבלה ביום 11.2.13 וכי "ניתן לשלם את הסכום עבור הקרקע ללא תוספת ריבית עד לתאריך 13.03.2013 כולל (תום 30 הימים). במידה וברצונכם לשלם את הסכום לאחר מועד זה בתוספת ריבית, יהיה עליכם לגשת למחוז לקבלת שובר חדש ולשלמו לא יאוחר מתאריך 12.04.2013 כולל (תום 60 הימים)" (ההדגשות הוספו). ניסוח זה הנו פשוט, ברור וחד-משמעי. ההודעה נקבה ברחל בתך הקטנה במועדים האחרונים לתשלום הסכום למינהל עבור הקרקע – הן תשלום סכום ההצעה המקורי ללא ריבית והן תשלום הסכום בתוספת ריבית – והבהירה כי איחור בתשלום יגרור את ביטול הזכייה במכרז: "תשומת לבכם מופנית לכך שבאם לא תפנו למשרדנו המחוזי ותסדירו את כל ענינכם כמפורט בתנאי המכרז, ובכלל זה התשלום עבור הקרקע למינהל כמפורט להלן... יראה המינהל את הצעתכם כבטלה ויהיה חופשי לעשות בהקצאה כרצונו לרבות ההתקשרות עם כל אדם אחר ביחס להקצאתו ולהקניית זכויות בנכס לכל אדם אחר" (ההדגשה הוספה). זאת ועוד: בהודעה לא צוין כי המינהל שלח או ישלח לזוכה שובר תשלום בדואר וכי על הזוכה להמתין לקבלת השובר בדואר. נהפוך הוא: הוזכרה בהודעה (יותר מפעם אחת) חובתו של הזוכה לגשת למשרדי מחוז ירושלים של המינהל לצורך קבלת שובר והסדרת כל העניינים המפורטים בתנאי המכרז.

בסעיף 4 לעתירה המתוקנת מאשר העותר כי ההודעה הנ"ל הגיעה אליו "ביום 11.2.13 או בסמוך לכך". גרסה זו שונה מהאמור במכתבי העותר למינהל מימים 12.5.13 ו-19.5.13 (נספחים ג'-ד' לעתירה) בהם טען כי התוודע לזכייתו במכרז רק דרך אתר האינטרנט של המינהל וכי לא קיבל מהמינהל כל מכתב בדבר זכייתו. בדומה, אין התאמה בין הגרסה המופיעה בעתירה לבין האמור במכתב בא-כוחו (הקודם) של העותר למינהל מיום 4.6.13 (נספח ו' לעתירה) בו נטען כי "דרישת המינהל לתשלום באמצעות שובר על חשבון מחיר הקרקע, הועברה על ידכם בטעות לכתובת אחרת של מרשיי, כתובת אשר מרשיי אינם זמינים בה באופן סדיר". אלא שטענות אלו אינן רלוונטיות משעה שהגרסה המופיעה בעתירה היא שהודעת הזכייה מיום 11.2.13 (המצורפת כנספח א' לעתירה) התקבלה אצל העותר באותו היום או בסמוך אליו. לא למותר לציין כי ההודעה נשלחה בדואר רשום לכתובת (היחידה) אותה ציין העותר בהצעתו (רח' התאנה 39 בית שמש). בנסיבות אלה, וביודענו מתוך העתירה כי ההודעה הגיעה לידי העותר סמוך לאחר משלוחה, יש לתמוה על הטענה במכתב ב"כ העותר מיום 4.6.13, המייחס למינהל "כשל" ו"חוסר תום לב מובהק" במשלוח דרישת התשלום לכתובת "אחרת", וכביכול שגויה, של העותר.

הודעת הזכייה האמורה נשלחה לעותר מהלשכה הראשית של המינהל. ביום 14.2.13, שלושה ימים לאחר משלוח ההודעה, הוצאה הודעה נוספת לעותר בדבר זכייתו במכרז, הפעם ממחוז ירושלים של המינהל (נספח ג' לתגובת המשיבים). הודעה זו נשלחה אף היא בדואר רשום (ביום 18.2.13) לכתובת שמסר העותר בהצעתו (ראו חותמת הדואר על המעטפה, נספח ד' לתגובת המשיבים). בשונה מהודעת הזכייה של הלשכה הראשית מיום 11.2.13, להודעת המשרד המחוזי מיום 14.2.13 צורף שובר תשלום למינהל עבור הקרקע. מכתב זה לא נדרש מהדואר על ידי הנמען, והוחזר על ידי הדואר לשולח ביום 19.3.13. פקיד מהמשרד המחוזי התקשר אל העותר בטלפון ביום 21.3.13 והודיע לו על החזרת המכתב, והעותר ביקש ממנו לשלוח את המכתב לכתובת בית העסק שלו בכיכר נוימן 60 בית שמש (סעיפים 7-6 לעתירה). המינהל טוען כי עוד באותו היום נשלח המכתב בדואר רשום לכתובת הנוספת שמסר העותר, וכי בזו הפעם המכתב לא חזר. העותר טוען כי גם הפעם המכתב לא הגיע לידיו. הנחתי, לצורך הדיון הנוכחי, הנה כגרסת העותר כי המכתב אכן לא הגיע אליו.

סיכום הדברים עד כה הנו אפוא זה: העותר קיבל רק את הודעת הזכייה מטעם הלשכה הראשית מיום 11.2.13. להודעה זו לא צורף שובר תשלום ולא נאמר בה כי יישלח לעותר שובר תשלום. אדרבה: בהודעה התבקש העותר לפנות למשרדי המחוז לצורך הסדרת כל העניינים המפורטים בתנאי המכרז. בתנאי המכרז לא הוזכר משלוח שובר תשלום לזוכה, ולא צוין כי חובת התשלום למינהל עבור הקרקע מותנית בכך ששובר תשלום יישלח לזוכה. להיפך: בסעיף 11 לתנאי המכרז נאמר כי ההודעה על הזכייה במכרז תישלח לזוכה בדואר רשום, ובסעיף 13 הובהר כי "תוך ולא יאוחר מ-60 יום מתאריך אישור ועדת המכרזים, יהא על הזוכה להופיע במשרדי המינהל בכתובת הנ"ל, לשלם את הסכום שהוצע על ידו... ולחתום על חוזה החכירה... בתום 60 יום מתאריך אישור ועדת המכרזים, לא יתקבל כל סכום שהוא עבור המגרש. אם בתום 60 יום לא יתקבל מלוא הסכום עבור המגרש תפקע זכותו של הזוכה במכרז לקבל את המגרש" (ההדגשה הוספה; ראו עוד שם בסעיף 15). בהצעה שהגיש העותר במסגרת המכרז, הנושאת את חתימתו, נכללו התחייבותו "לקבל עלי כל תנאיה של חוברת המכרז" (סעיף 1(א) להצעה), וכן הצהרתו: "ידוע לי כי אם ועדת המכרזים תקבע כי הצעתי זוכה במכרז (להלן: 'אישור ועדת מכרזים'), יהיה עלי לשלם את הסכום שהוצע על ידי כדמי חכירה... כל זאת תוך 60 יום מתאריך אישור ועדת המכרזים המודיע על זכייתי במכרז... ידוע לי כי בתום 60 יום מתאריך אישור ועדת המכרזים, לא יתקבל על ידי המינהל כל סכום שהוא עבור המגרש ותפקע זכותי לקבל את המגרש... מועד התשלום עבור הקרקע כאמור לעיל הם תנאים יסודיים למימוש הזכייה במכרז... ובמקרה של איחור כלשהו תהיה הזכיה במכרז בטלה ומבוטלת" (שם בסעיפים 10 ו-17).

די בכך שתנאי המכרז, להם הסכים העותר, הורו בצורה קטגורית כי התשלום עבור הקרקע יתבצע לא יאוחר מ-60 יום מהחלטת ועדת המכרזים, ללא כל תלות במשלוח שובר תשלום לעותר בדואר; ודי בכך שהעותר ידע כבר ביום 11.2.13 או בסמוך לכך כי ועדת המכרזים החליטה לאשר את זכייתו – כדי לראות את העותר כמי שלא עמד בחובת התשלום תוך 60 יום על פי תנאי המכרז, היינו עד ליום 12.4.13. ממילא, אין משמעות לכך שהודעת המשרד המחוזי מיום 14.2.13 בדבר זכיית ההצעה, בצירוף שובר התשלום שצורף להודעה, לא הגיעו אל העותר. העותר, שקיבל את הודעת הלשכה הראשית מיום 11.2.13 ולמד ממנה כי הצעתו נבחרה באותו היום וכי עליו לבצע את התשלום לכל המאוחר ביום 12.4.13, צריך היה לדאוג לכך שעד למועד זה יימצא בידיו שובר תשלום מתאים. בלשונו של סעיף 13 לתנאי המכרז: כאשר נוכח העותר כי הימים נוקפים והמועד האחרון לביצוע התשלום מתקרב בלא שיש בידיו שובר, חובה הייתה עליו "להופיע במשרדי המינהל", לבקש שם שובר מתאים ולבצע את התשלום. תחת זאת המתין העותר לכך שהשובר יגיע אליו בדואר ונמנע מלפנות למשרדי המינהל כדי לקבל את השובר. ההמתנה נמשכה גם לאחר שהתקבלה אצל העותר ביום 21.3.13 שיחת הטלפון מנציג המינהל שדיווח לו על חזרת השובר שנשלח אליו בדואר רשום; גם כאשר התקרב המועד האחרון לביצוע התשלום (12.4.13); ואפילו לאחר שמועד זה חלף. וכך, ביום 30.4.13, למעלה משבועיים לאחר חלוף המועד, פנה העותר למינהל באמצעות אתר האינטרנט של המינהל וביקש "לשלוח חידוש שובר תשלום" (נספח ח' לתגובת המשיבים). פנייה זאת לא יכולה הייתה להיחשב לעמידה בחובת התשלום המוטלת על העותר על פי תנאי המכרז, אפילו הייתה נעשית לפני יום 12.4.13, כלומר בתוך 60 הימים שנקבעו לביצוע התשלום, שכן כאמור, על פי תנאי המכרז נדרשה הגעה פיזית למשרדי המינהל לשם השלמת הסידורים הנחוצים לביצוע התשלום. לא כל שכן שהפנייה באמצעות אתר המינהל אינה יכולה לכפר על מחדליו של העותר משעה שהיא התבצעה למעלה משבועיים לאחר המועד האחרון לביצוע התשלום. יתר על כן, הפנייה באינטרנט התבצעה 10 ימים לאחר יום 20.4.13 שעל פי האמור בסעיף 8 לתנאי המכרז הנו היום האחרון לתוקפה של ההצעה (ראו גם סעיף 10 לתנאי המכרז). הגעתו הפיזית הראשונה של העותר למשרדי המינהל לשם הסדרת התשלום נעשתה במהלך חודש מאי 2013, סמוך לפני כתיבת מכתביו למינהל מימים 12.5.13 ו-19.5.13 (סעיפים 9-8 לעתירה). הפעם מדובר כבר באיחור של כחודש ימים מאז המועד האחרון לביצוע התשלום.

אין כל ממש בניסיון של העותר להציג את המינהל כמי שהתרשל ותרם לאיחור בתשלום. הטענה בדבר "התעקשות המשיב 1 לשלוח שובר התשלום בדואר" (סעיף 24 לעתירה המתוקנת) הופכת את היוצרות, שהרי מי שנמנע מלגשת אל משרדי המינהל לשם קבלת השובר והתעקש (עד לאחר חלוף המועד האחרון לתשלום) להמתין להגעת השובר בדואר, היה דווקא העותר.

טענת העותר המייחסת למינהל רשלנות בניסוח מניין הימים לביצוע התשלום נתלית בכך שהודעת הזכייה מיום 11.2.13 קבעה מועד אחד לתשלום למינהל עבור הקרקע (עד 12.4.13) ומועד אחר, מוקדם יותר, לתשלום הוצאות הפיתוח למשרד הבינוי והשיכון (עד 2.4.13). דא עקא, קביעת מועדים שונים לביצוע תשלומים לרשויות שונות אינה לוקה בכל פגם. היא הופיעה כבר בתנאי המכרז, שהבהירו כי תשלום הוצאות הפיתוח למשרד הבינוי והשיכון צריך להיעשות "תוך ולא יאוחר מ-50 יום מתאריך אישור ועדת המכרזים", בעוד המועד האחרון לתשלום עבור הקרקע למינהל הנו "תוך ולא יאוחר מ-60 יום מתאריך אישור ועדת המכרזים" (סעיפים 1, 13-12 לתנאי המכרז). העותר היה מודע להבחנה זאת לא רק מתוך הסכמתו הגורפת (בסעיף 1(א) להצעה) לכל תנאי המכרז, אלא גם מתוקף הצהרתו הקונקרטית (שם בסעיף 1(ה)): "ידוע לי כי הסכום המוצע על ידי... אינו כולל את הוצאות הפיתוח... אותן יהיה עלי לשלם למשרד תוך ולא יאוחר מ-50 יום מיום אישור ועדת המכרזים" (בדומה לכך שם בסעיף 2). לעומת זאת, בהמשך ההצעה (סעיף 10) התחייבות העותר הייתה "לשלם את הסכום שהוצע על ידי כדמי חכירה... תוך 60 יום מתאריך אישור ועדת המכרזים". בכל מקרה, ובלי לגרוע מן האמור, אם אמנם המינהל הטעה את העותר לחשוב שעליו לבצע גם את התשלום בעד הקרקע עד ליום 2.4.13, כי אז איחורו ממושך יותר ומחדלו באי-ביצוע התשלום חמור יותר, כך שטענת ההטעיה פועלת לחובת העותר ולא לטובתו.

הטענה המייחסת למינהל רשלנות במשלוח שובר התשלום בנפרד מהודעת הזכייה, מניחה כי על פי תנאי המכרז רבצה על המינהל חובה לשלוח לזוכה שובר תשלום בדואר. כפי שהראיתי, תנאי המכרז אינם מטילים כל חובה כזאת על המינהל, אלא מחייבים דווקא את הזוכה לפנות למשרדי המינהל כדי להסדיר את התשלום.

ליקוי נוסף המיוחס על ידי העותר למינהל הוא בכך שהמינהל "נאות" להודיע לעותר רק ביום 21.3.13, קרוב ל-40 יום לאחר החלטת ועדת המכרזים שבחרה בהצעתו, כי שובר התשלום שנשלח אליו בדואר רשום חזר. טענה זו טוב היה שלא הייתה מועלית. דבר הדואר הרשום יצא מהמינהל ביום 18.2.13 והוחזר למינהל באמצעות הדואר ביום 19.3.13, כאשר במהלך החודש שבתווך המכתב המתין בסניף הדואר בבית שמש לנמען שיבוא לאוספו בהתאם להודעות שנשלחו אליו (נספח ד' לתגובת המשיבים). השיחה הטלפונית של נציג המינהל אל העותר, בה דווח לעותר על חזרת המכתב, נעשתה ביום 21.3.13, יומיים בלבד לאחר שהמכתב חזר למינהל. הלזאת תיקרא רשלנות? וכי כיצד יכול היה המינהל להודיע לעותר על חזרת המכתב בטרם זה חזר אליו?

העותר אינו מסתפק באירועים שהתרחשו לאחר החלטת ועדת המכרזים שבחרה בהצעתו, וטוען כי רשלנות המינהל החלה כבר במתן ההחלטה עצמה. כל כך למה? משום שההחלטה התקבלה בחודש פברואר, חרף ידיעת המינהל "כי חגים רבים נופלים השנה בחודשים פברואר-אפריל" באופן המפחית במידה משמעותית את מספר ימי העבודה בהם משרדי המינהל פתוחים לקבלת קהל ולהסדרת התשלום. טענה זו ראויה להידחות מכמה סיבות. ראשית, 60 הימים שבין מועד החלטת ועדת המכרזים (11.2.13) ועד למועד האחרון לביצוע התשלום למינהל עבור הקרקע (12.4.13) כללו שמונה ימי חג בלבד (חג הפסח שחל בימים 25.3.13 עד 1.4.13 ובהם ימי שישי ושבת). מספר ימי השבתון מהווה אפוא חלק זניח בתקופה הכוללת שעמדה לרשות העותר על מנת להגיע למשרדי המינהל, לקבל שובר תשלום ולבצע את התשלום. בפועל העותר לא הגיע במהלך כל תקופה זו למשרדי המינהל אפילו לא פעם אחת. שנית, בסעיף 18 לתנאי המכרז נקבע כי "כאשר המועד האחרון לתשלום עבור הקרקע וסה"כ הוצאות הפיתוח, חל בימים בהם אין פעילות בנקאית במשק, תינתן אורכה לתשלום עד ליום בו מתחדשת הפעילות הבנקאית". הוראה זו מצביעה על התחשבות מצד עורך המכרז במצב שבו ביצוע התשלום נמנע כתוצאה מיום שבתון. המענה שניתן במכרז לתרחיש כזה הנו סביר ומידתי. שלישית, בסעיף 8 לתנאי המכרז צוין כי "כל הצעה תעמוד בתוקפה... ותחייב את מגישה מהמועד בו תוכנס לתיבת המכרזים ועד ליום 20.4.2013" (ראו גם שם בסעיף 7(א)). העותר ידע אפוא כבר במועד הגשת הצעתו (17.1.13) כי לא ייתכן מצב שבו יהא עליו לשלם עבור הקרקע לאחר יום 20.4.13, אף כי בתקופה הקודמת למועד זה יחולו חג הפסח, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות. בהשתתפותו במכרז ללא מחאה, ובחתימתו על ההצעה בה קיבל על עצמו את "כל תנאיה של חוברת המכרז" (סעיף 1(א) להצעה), ויתר העותר על כל טענה הנוגעת לסבירות המועד האחרון לביצוע התשלום, והוא מושתק כיום מלתקוף מועד זה לאחר שזכייתו לא עלתה יפה (בג"ץ 126/82 "טיולי הגליל" בע"מ נ' משרד התחבורה, פ"ד לו(4) 44, 48-47; בג"ץ 430/89 מאור שילוט ופרסום חוצות מואר בע"מ נ' עיריית כפר-סבא, פ"ד מג(3) 269, 270; רע"א 9333/05 היולט פקרד (ישראל) בע"מ נ' מפעל הפיס, מיום 30.10.05, פסקה 7; עע"ם 2914/09 אגודת מגן דוד אדום בישראל נ' משרד החינוך, מיום 24.11.09, פסקה 13).

עינינו הרואות כי מצד אחד, מועד התשלום האחרון עבור הקרקע נקבע במסמכי המכרז באופן ברור ומדויק ולא הותנה במשלוח שובר תשלום לזוכה בדואר. מצד שני, לא נפל רבב בהתנהלות המינהל בנוגע לקביעת מועד התשלום ומשלוח שובר התשלום לעותר. במצב דברים כזה, מחובתו של המינהל להקפיד על הוראות המכרז ולא לאפשר לאף מציע, ובכלל זה לעותר, חריגה ממועדי התשלום שנקבעו במכרז. חובה זו נובעת מעקרון השוויון בין המציעים, שהנו נשמת אפו של המכרז הציבורי וערך ראשון במעלה בשיקוליה של ועדת המכרזים. הדבר הוסבר בע"א 9347/01 וייספיש נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(5) 241. גם שם, כמו במקרה שלפנינו, שלח המינהל לזוכה במכרז הודעה על ביטול העסקה עמו בשל אי-עמידתו בתנאי המכרז שחייבו את ביצוע התשלום תוך 60 יום ממועד אישור הזכייה. בית המשפט העליון אישר את סירוב המינהל להעניק לזוכה ארכה בת שבועיים לביצוע התשלום, באומרו כי "מתן ארכה כמבוקש על ידי המערער היה פוגע בשוויון בין המציעים, שאילו היו יודעים כי עומדים להם ימים נוספים לתשלום, היו יכולים לשפר את הצעותיהם" (שם בעמ' 249). בפרשה אחרת נאמר על בקשתה של זוכה במכרז "להאריך לה את מועד ביצוע התשלום עבור הקרקע והחתימה על הסכמי הפיתוח עם המינהל", כי הבקשה הנה "למעשה לשנות בדיעבד את תנאי המכרז. זאת, בעניינים אשר הוגדרו מלכתחילה ובאופן מפורש כמהותיים. היענות לבקשתה כמוה כהעדפתה על פני מציעים אחרים, בין כאלה שהשתתפו במכרז ובין כאלה שלא השתתפו בו בשל קשיים בהשגת המימון מבעוד מועד" (ע"א 1368/02 צמנטכל ב. קוטיק בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 516, 527). יתר על כן, נוכח ההוראה בסעיף 15 לתנאי המכרז דנן, לפיה מועד התשלום עבור הקרקע הנו תנאי יסודי למימוש הזכייה "ובמקרה של איחור כלשהו תהיה הזכיה במכרז בטלה ומבוטלת" – הוראה אותה אישר העותר מילה במילה בסעיף 17 להצעה שהגיש – די בעצם האיחור כדי להוביל לבטלות הזכייה אף בלא משלוח הודעת ביטול על ידי המינהל. על כך נאמר בבג"ץ 2709/91 חפציבה חברה לבניין עבודות ופיתוח בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מה(4) 428, 434: "יש בדברים אלה יותר מרמז לכך, שעל פי תנאי המכרז, אם לא יקיים הזוכה במכרז תוך 60 הימים שנקצבו לו במכרז את המוטל עליו – דהיינו תשלום המחיר וחתימה על חוזה פיתוח – יראו את הצעתו כבטלה, ובמקרה כזה ייחשב החוזה כבטל, מבלי צורך בנקיטת הליך של ביטול החוזה".

העותר טוען כי היה על המינהל לגלות גמישות ולהיעתר לבקשותיו לקבלת ארכה לביצוע התשלום עבור הקרקע, בין היתר משום שמדובר באיחור קל שלא ארע בשלב ההתמודדות במכרז, שלב שעליו חולשים דיני המכרזים וחובת השוויון הקפדנית, אלא בשלב של מימוש הזכייה, הנשלט על ידי דיני החוזים. התשובה אשר בעטיה יש לדחות טענה זו ניתנה אף היא בפרשת וייספיש. גם שם נמסרה לזוכה הודעה מאת המינהל בדבר זכיית הצעתו לחכירת המגרשים, אך לאחר שלא ביצע במועד (60 יום מאישור הזכייה) את התשלום עבור הקרקע שלח אליו המינהל הודעה נוספת בדבר "ביטול העסקה". אחת מטענות הזוכה הייתה שהודעת הזכייה שכללה חוזה מחייב בינו לבין המינהל, באופן שהעביר את הדיון מהמגרש של דיני המכרזים למגרש של דיני החוזים. בית המשפט העליון דחה את הטענה, והסביר כי "נסיבות המקרה שלפנינו מצביעות באופן ברור על שלא הייתה כוונה להביא לקיבול ההצעה עם הודעת הזכייה בלבד. תנאי המכרז, ובעיקרם סעיף 13 למכרז וסעיף 5 להצעה שהגיש המערער, כללו תנאי מפורש שלפיו לשם שכלול החוזה בין הצדדים אין די בהודעת הזכייה, אלא על הזוכה לעמוד בתנאים נוספים, ובהם תשלום תוך 60 יום וחתימה על הסכם הפיתוח. משכך, הודעת הזכייה הייתה שלב אחד בלבד בין יתר השלבים עד לכריתת ההסכם בין הצדדים וכניסתם, הלכה למעשה, למערכת חוזית... כל עוד לא קוימו כל התנאים המוקדמים, יש לראות בהתקשרות בין הצדדים כשלב טרום-חוזי של ניהול משא ומתן, שבו עדיין חולשים על מסגרת ההתקשרות דיני המכרזים" (עמ' 249). הנמקה זו יפה כמות שהיא למקרה הנוכחי בו הסכם החכירה (שהוא ההסכם היחיד האמור להיכרת עם הזוכה) טרם נחתם עם העותר, ובה בעת נקבע בתנאי המכרז (סעיף 15) ובהצעת העותר (סעיף 17) כי התשלום עבור הקרקע הנו אחד מ"תנאים יסודיים למימוש הזכייה במכרז זה" וכי לפיכך "במקרה של איחור כלשהו תהיה הזכיה במכרז בטלה ומבוטלת". הכפפת הזכייה לתנאי האמור הופיעה גם בהחלטת ועדת המכרזים מיום 11.2.13 אשר לפיה "העסקה אושרה בתנאים מיוחדים, אשר יהוו חלק בלתי נפרד מתנאי העסקה", ובהם הדרישה להשלמת התשלום "תוך 60 יום מהמועד הקובע" (נספח ג' לתגובת המשיבים). יתרה מכך, בית המשפט העליון הוסיף וקבע בפרשת וייספיש כי גם אילו היה ניתן לראות בהודעה על הזכייה במכרז כמשכללת חוזה תקף בין הצדדים, עדיין רשאי המינהל לראות את ההתקשרות כבטלה, וזאת נוכח העיקרון בדבר "הדואליות הנורמטיבית" של החוזה וכפיפותו, לצד דיני החוזים, למשפט המינהלי ולחובת השוויון המוטלת במסגרתו על הרשות המינהלית. בנוסף, ניתן לראות את ההתקשרות כמבוטלת על פי דיני החוזים כשלעצמם, "נוכח מרכזיותה של דרישת התשלום במועד הקבוע – דרישה שכאמור קיבלה ביטוי הן במסמכי המכרז הן בהודעת הזכייה", והיותה של דרישה זו "תנאי יסודי בחוזה, שהפרתו הינה הפרה יסודית אשר הקימה למינהל את זכות הביטול" (עמ' 250 לפסק הדין).

טענה נוספת של העותר הראויה להידחות, סבורה להשוות בין המקרה שלו לנסיבות שנדונו בעע"מ 7256/08 שריקי נ' מינהל מקרקעי ישראל (מיום 30.6.09). בפרשת שריקי נכון היה בית המשפט העליון לאפשר לזוכים במכרז לשלם את הוצאות הפיתוח באיחור (לאחר ששילמו את דמי החכירה במועד) נוכח הקביעה כי מדובר במקרה מיוחד וגבולי בו הודעת הזכייה ששלח המינהל לזוכים נוסחה בצורה לא מדויקת (נכתב בה שמנין 50 הימים לביצוע התשלום מתחיל ביום ההודעה על הזכייה) וכתוצאה מכך נוצרה אצל הזוכים טעות בתום לב בנוגע למועד האחרון לתשלום. ייחודה של הסיטואציה בא לידי ביטוי בדברי כל השופטים שישבו לדין באותה פרשה. השופט מלצר ציין כי התקלה שהתרחשה "נבעה מהמצג שנכלל באישורי העסקה שהוציא המינהל, שהיה לא מדויק (או לא מוצלח, כפי שהגדיר ב"כ המשיב – בהגינותו – את הניסוח בסעיף 36 לסיכומיו) ובדרך שבה הובן הדבר על ידי המערערים (כי ניתן לשלם את דמי הפיתוח בתוך 50 ימים מעת קבלת ההודעה על הזכייה)... הנה כי כן, גם על המינהל (הוא הצד השני להתקשרות כאן) רובץ 'אשם' מסוים בגין אי השלמת ההתקשרות במועד הקצוב". הנשיאה ביניש הוסיפה כי "הכרעתנו מבוססת על נסיבותיו הפרטניות של המקרה דנן, המעורר קושי החורג מתחום דיני המכרזים... במקרה שלפנינו אירעה תקלה בשלב מימוש הזכייה במכרז, שנבעה מן המצג הלא מדויק שהציג המינהל בהודעות ששלח למערערים. הכול מסכימים כי טעותם של המערערים, שהסתמכו על המצג שהציג המינהל, הייתה טעות בתום לב". השופט רובינשטיין הצטרף לתוצאה המקבלת את הערעור רק בשל "השילוב בין שני אלה, בין טעות בשל אי בהירות מצד המינהל ובין שלב המימוש בו עסקינן", תוך שהוא מזהיר מפני מדרון חלקלק ומדגיש כי במקרה הרגיל "טעות – אף בתום לב – של משתתף במכרז אינה יכולה לסייע לו בתביעת זכיה, שעל כן יופר עקרון השוויון". נסיבות חריגות אירעו גם במקרה שנדון בבר"ם 1190/06 סנדל נ' מינהל מקרקעי ישראל (מיום 18.5.06), בו פקידי המינהל מסרו לזוכים במכרז שובר לתשלום שלא למועד האחרון ובכך תרמו לתקלה. לעומת זאת, וכפי שפורט בהרחבה לעיל, במקרה הנוכחי פקידי המינהל לא הציגו בפני העותר נתון שגוי כלשהו שיכול היה לתרום למחדלו שבאי-ביצוע התשלום עבור הקרקע במועד. הודעת הזכייה מיום 11.2.13 אותה קיבל העותר, ציינה במפורש כי המועד האחרון לתשלום הנו ביום 12.4.13, ועלתה בקנה אחד עם תנאי המכרז ועם הצעת העותר אשר לפיהם על התשלום להתבצע "תוך ולא יאוחר מ-60 יום מתאריך אישור ועדת המכרזים". בנסיבות אלה, בהן קיימת בהירות מוחלטת במסמכי המכרז לגבי מועד התשלום ולגבי המשמעות של אי-עמידה במועד זה, "הקפדה על לוחות המועדים מתחייבת מעקרון השוויון בין המציעים" (עע"מ 2951/11 סופר פלא 2005 בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, מיום 27.4.11; כן ראו עע"מ 7101/10 יסודות צור בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, מיום 23.3.11, בו אושר פסק דינו של בית משפט זה בעת"מ (י-ם) 43099-05-10 מיום 7.7.10).

על יסוד כל האמור, החלטתי לדחות את העתירה ולבטל את הצו הזמני מיום 15.9.13.

העותר יישא בהוצאות המשיבים בסך של 2,500 ₪.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ' חשון תשע"ד, 24 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.