חוק יישום תכנית ההתנתקות ואח' נ' ועדה מיוחדת מנהלת תנופה

החלטה

הרקע

1.לפנינו בקשה, שהוגשה ביום 24.3.13, להארכת המועד להגשת תביעה לוועדה המיוחדת, בהתאם לסעיף 13(ב) לחוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-1005 (להלן – החוק), אשר קובע כי בית המשפט רשאי להאריך את המועד להגשת תביעה "מטעמים מיוחדים שיירשמו".

2.כפי שעולה מן הבקשה, המבקשת הינה חברה אשר הפעילה עסק במבנה באזור התעשייה ארז, בין השנים 1993 ועד לפינוי בשנת 2005, במקרקעין בהם החזיקה בזכויות חכירה.

3.המבקשת הגישה תביעה לפיצוי על פי החוק לוועדת הזכאות ביום 21.9.05, וביום 22.12.05 ניתנה החלטה בעניינה.

הפיצוי עבור המבנה נקבע על ידי וועדת הזכאות בהחלטתה אך ורק לפי העלויות שנרשמו בטופס י"א (טופס הפחת) של המבקשת, המהוות, על פי טענת המבקשת, לכל היותר כדי 45% בלבד משוויו של המבנה, ולא ניתן על ידי וועדת הזכאות כל משקל לשווי הריאלי של המבנה.

4.כפי שעולה מנספח 1 לבקשה, המבקשת פנתה לוועדה המיוחדת רק ביום 29.11.12, לאחר שניתן פסק דין של בית המשפט העליון (ביום 15.5.12) בעניין עע"מ (מינהליים) 7792/09 כליף תעשיות (1994) בע"מ נ' הוועדה המיוחדת לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות תק-על 2012(2) 3010, 3011 (2012) (להלן – פס"ד כליף), ולאחר שעתירה לדיון נוסף על פסק הדין נדחתה ביום 17.7.12.

5.פנייתה של המבקשת לוועדה המיוחדת נדחתה ביום 7.2.13 בטענת התיישנות, ומכאן הבקשה שלפנינו, מכוח הוראות סעיף 13(ב) לחוק.

6.בפס"ד כליף נקבע, כי בניגוד לעמדתה הגורפת במשך שנים של הוועדה המיוחדת כי היא אינה מוסמכת לאשר תשלום מיוחד לעסק בשל מבנה שלא על בסיס טופס הפחת – הרי שהוועדה המיוחדת מוסמכת גם מוסמכת לקבוע פיצוי בשל מבנה , באופן שיביא לידי ביטוי את שוויו הריאלי, לרבות עלויות שהושקעו בו אך לא נכללו בטופס הפחת.

בכך הפך פס"ד כליף מדיניות ארוכת שנים של הוועדה המיוחדת, ונוצרה מציאות משפטית חדשה.

7.בסעיפים 4-5 לבקשה, מציינת המבקשת כי לאחר החלטת וועדת הזכאות בשנת 2005 היא אמנם שקלה לפנות לוועדה המיוחדת, אולם לא עשתה כן על רקע עמדתה המוצהרת והגורפת דאז של הוועדה המיוחדת, שלא נודע לה ולו חריג אחד, לפיה היא אינה מוסמכת לאשר תשלום מיוחד שלא על בסיס טופס הפחת, גם אם קיימות ראיות המעידות כי טופס הפחת אינו משקף נאמנה את שוויו האמתי של המבנה, מדיניות אשר שונתה, כאמור, בפס"ד כליף.

8.בדחותה את תביעת המבקשת, ביום 7.2.13, הבהירה הוועדה המיוחדת כי לאור הוראות סעיף 13(א) לחוק הייתה המבקשת רשאית להגיש את תביעתה תוך 3 שנים מיום הפינוי, דהיינו עד 17.8.08 בלבד, ולכן חלה התיישנות.

על אף שבעת דחיית הבקשה ביום 7.2.13 כבר הייתה קיימת הלכת כליף – לא אוזכרה הלכה זו במפורש, אלא צוין:

"עוד נציין כי לא אחת נפסק כי שינוי בדין איננו משעה את מרוץ ההתיישנות. כך גם פרשנות או הלכה חדשה שנקבעה בבית המשפט איננה מחדשת זכות תביעה של תובעים שתביעתם התיישנה".

טענות המבקשת

9.לטענת המבקשת, מפס"ד כליף עולה כי במשך שנים רבות נקלעה הוועדה המיוחדת לכלל טעות ואימצה פרשנות שגויה של החוק, באופן שמנע מבעלי עסקים קבלת פיצוי ראוי והוגן בשל מבנה, ולא יעלה על הדעת כי בנסיבות אלה יידחו כיום בקשות על בסיס טענת התיישנות.

10.המבקשת טוענת כי המשיבה עצמה אינה מיישמת באופן גורף את חסם ההתיישנות, אלא היא מקבלת ודנה בבקשות המופנות אליה על ידי מי שבזמנו הגיש בקשה ונדחה.

עתה, מציבה המשיבה חסם שרירותי חדש, מפלה וחסר תוקף, ואין היא מקבלת בקשות המוגשות על ידי מי שבזמנו לא פנה לוועדה המיוחדת.

במלים אחרות, הוועדה המיוחדת דנה כיום בבקשות המוגשות על ידי מי שבשעתו בקשתו נדחתה משום מדיניותה ופרשנותה השגויה של הוועדה המיוחדת דאז, אך מי שלא פנה בזמנו לוועדה המיוחדת מאותה סיבה ממש – דהיינו, כי ידע שבקשתו תידחה על אתר עקב אותה מדיניות ופרשנות שגויה – אין הוועדה המיוחדת מסכימה כיום לשמוע את עניינו.

לטענת המבקשת, מדובר בהבחנה שגויה, חסרת יסוד ומפלה.