חובת התובע, ולא בית הדין, לשאת בעול איתור נכסי הנתבע; 'חיסיון עורך דין – לקוח' – גדרו וגבולותיו

א.         לפנינו עומדת בקשתה של המשיבה (להלן: "האישה") בהליך זה, המבקשת מבית דיננו:

לאפשר למבקשת (=לאישה) לקבל (באמצעות קופת בית הדין לשם יושב סכום העולה על חצי מיליון ש"ח – נומינלי) את הכספים שנלקחו ממנה, על פי החלטה מוטעית של הרכב חסר של בית הדין קמא, החלטה שניתנה לפני שנים רבות.

זו לשון הבקשה.

ב.         ביום י"ד בסיוון התשע"ז (8.6.2017) נתן בית דיננו החלטה בה תיאר בפירוט את השתלשלות העניינים בין הצדדים, התייחס להחלטותיה של נשיאת בית המשפט העליון (בדימוס) מ' נאור, ולאור זאת נתן את הוראותיו בנדון והחזיר את הטיפול בתיק אל בית הדין הרבני האזורי. כפי שנביא להלן, ממועד מתן החלטתנו זו עד עתה לא התקדם העניין, הצדדים להליך לא שיתפו פעולה עם ההליך בבית הדין, לא מצד האיש – המערער בהליך זה, אך גם לא מצד האישה – המשיבה בהליך זה והמבקשת מבית הדין להשיב לה את כספה.

ג.          הלכך, לאחר בחינת הדברים ושקילתם, כפי שנפרט להלן, מצאנו כי מן הראוי והנכון במצב הדברים הקיים נכון להיום הוא שניתן בזה החלטה המסיימת את ההליך בבית הדין, והמעבירה את חוב האיש בסך 500,000 ש"ח, מחוב לזכותה של 'קופת הכינוס' של בית הדין אל חוב שיהיה מעתה לזכותה של האישה. זאת כדי לאפשר לאישה לכלכל את דרכיה וצעדיה כפי הנראה לה לנכון וכדי לאפשר לה לגבות את החוב האמור ישירות מהאיש.

לצורך הבהרת החלטתנו נחזור בקצרה על עיקרי הדברים.

ד.         כחלק מהליך גירושין ארוך שנים בין הצדדים, שהחל בסוף שנת 2005 על ידי הגשת תביעת גירושין של האישה נגד האיש, כרכה האישה לתביעתה את ענייני מזונותיה וחלוקת הרכוש שביניהם. תהליך הגירושין התארך, וביום י"ד באלול תשס"ו (7.9.2006) הגיש גם האיש תביעת גירושין כנגד האישה ואף הוא כרך אליה את עניין הרכוש. במסגרת זו קבע בית הדין הרבני האזורי כי דירת הצדדים תחולק בחלקים שווים בין הצדדים. לצורך כך מינה בית הדין הרבני האזורי כונסת נכסים למכירת הדירה. לדאבון לב, גם הליך מכירת הדירה ארך זמן רב ולווה בקשיים ובמהמורות לא מעטות. בתאריך ב' בניסן תש"ע (17.3.2010) הודיעה כונסת הנכסים לבית הדין כי הסתיימה מכירת הדירה וכי כדי לאפשר את חלוקת התמורה בין הצדדים במסגרת כלל חלוקת הרכוש ביניהם עליה לקבל מהאישה מידע נחוץ אודות חשבונות הבנק שלה ועסק האדריכלות שניהלה. אלא שהאישה, לטענת כונסת הנכסים באותה העת, אינה משתפת עימה פעולה לשם כך. בעקבות הודעת כונסת הנכסים הוציא הרכב בית הדין הרבני האזורי דאז בתאריך כ"ט בניסן התש"ע (13.4.2010) החלטה שלפיה:

הואיל ו[פלונית] אינה מוסרת לכונסת הנכסים מידע בנוגע לחשבונות הבנק ולעסק שניהלה, ולא ניתן לדעת את ערכם הכספי [...] על מנת שניתן יהיה לסיים באופן סופי את הליכי הכינוס, אנו מציעים כהסדר פשרה להעביר ל[פלוני] סך 500,000 ש"ח מחלקה של גב' [פלונית], והיתרה תועבר לידיה למרות שלא הגישה את המסמכים כאמור, ובכך לסיים את ההתחשבנות כולה.

ה.         בעקבות החלטה זו הגישה האישה בקשת רשות ערעור אל בית הדין הרבני הגדול. בית הדין הרבני הגדול אישר את בקשתה לערעור, הוציא צו עיכוב ביצוע על העברת הסכום לידי האיש ואִפשר לאישה להשלים את ערעורה תוך ארבעה־עשר יום. לאחר שבית דין זה האריך לאישה פעמיים את המועד להגשה ולא ראה שהאישה הגישה את השלמת ערעורה, הוציא בית הדין הרבני הגדול, בתאריך י"ג במרחשוון התשע"א (31.10.2010), החלטה הסוגרת את תיק הערעור. בהמשך, בתאריך כ"ו במרחשוון התשע"א (3.11.2010) אִפשר בית הדין את העברת הסכום של 500,000 ש"ח אל חשבונו של האיש, וכונסת הנכסים אכן העבירה לחשבונו סכום זה. לאחר מתן החלטות אלה, פנתה האישה אל בית הדין הרבני הגדול בטענה כי היא עשתה את אשר הורה לה בית הדין, ולאחר בירור שנערך גילה בית הדין כי אכן האישה השלימה את ערעורה כנדרש ובמועד שנקבע לה, אלא שבמזכירות בית הדין הזינו בטעות את השלמת הערעור אל מחשב בית הדין משום מה בתיק לא נכון, ועל כן בית הדין – בבואו לבדוק אם האישה מילאה את אשר דרש ממנה בהחלטתו – לא זיהה כי האישה הגישה את השלמת הערעור כפי שקבע. לאור זאת הורה בית הדין הרבני הגדול לפתוח מחדש את תיק הערעור ולקבוע לצדדים דיון בערעור האישה. לאחר שבית הדין הרבני הגדול ערך דיון בערעור ועיין בחומר שבתיק, פסק בית הדין בתאריך כ"ט בשבט התשע"א (3.2.2011) כי הוא מקבל את ערעור האישה, ביטל את החלטת בית הדין האזורי והורה לאיש "להחזיר את הסכום של חמש מאות אלף ש"ח שקיבל מחלק האישה לכונסת הנכסים או לקופת בית הדין".

ו.          אלא שמאז ועד היום האיש אינו ממלא אחר הוראת בית הדין האזורי ובית הדין הרבני הגדול ואינו משיב את הסכום בסך חצי מיליון ש"ח שקיבל לידו בטעות. האיש הדבק בסרבנותו טוען מצדו כי אין ברשותו עוד את הסכום שקיבל וכי אין בידו נכסים שמהם אפשר יהיה לגבות סכום זה. בהמשך הורה בית הדין האזורי על החלפת כונסת הנכסים ומינה במקומה ככונס נכסים את עו"ד בצלאל הוכמן. במסגרת המאמצים לברר ולאתר אם יש לאיש נכסים אשר מהם אפשר יהיה לגבות את החוב, הוציא בית הדין האזורי ביום י"ז באלול התשע"ה (1.9.2015) החלטה שבה נתן 'צו לגילוי מסמכים' לעורכת הדין של חברת [...] שאליה העביר האיש את הזכויות על המצאה שהמציא ודאג לרישומה, והורה לה:

[...] למסור לעורך הדין בצלאל הוכמן (הכונס מטעם בית הדין) בתוך שבעה ימים את כל הפרטים לגבי זכויותיו של [פלוני] בחברת [...] במישרין או בעקיפין לרבות השקעותיו בחברה בכסף או בשווה כסף, אופציות והחוזה שבין [פלוני] והחברה.

מידע זה, כאמור, היה נחוץ כדי לאפשר את גביית החוב של האיש בסך 500,000 ש"ח, אשר יגיע אל קופת הכינוס בבית הדין ומשם יחוזר לידי האישה.

ז.          בתאריך י"ג במרחשוון תשע"ו (26.10.2015) הגיש האיש בקשת רשות ערעור אל בית דיננו שבה ביקש לערער על החלטה זו של בית הדין קמא. ההליך דנן שהוא ההליך הנוכחי מתנהל לפנינו מזה למעלה מארבע שנים וחצי. לטענת האיש בבקשת רשות הערעור שהגיש, החלטת בית הדין האזורי מיום י"ז באלול התשע"ה (1.9.2015) בטלה בשל חסיון הקיים לעורך דין על חומרים השייכים ללקוחו. כמו כן טען האיש כי את החלטת בית הדין ניתנה דיין יחיד, וזאת בשונה משנקבע בהחלטה קודמת של בית הדין הרבני הגדול מיום ג' באדר ב' תשע"ד (5.3.2014) כי "הדיונים והחלטות יהיו בשלושה דיינים".

ח.         האישה בתגובתה ביקשה מבית הדין לדחות על הסף את בקשת האיש לערעור, ובמקביל ביקשה מבית הדין, בהמשך להחלטתו של בית הדין האזורי, לסייע בידה להשבת כספה מהבעל על ידי השבת הסכום אל קופת הכינוס, כפי שהורה על כך בית הדין האזורי, ולהביא לגילוי נכסיו העלומים של האיש. לטענתה, לבית הדין האזורי הסמכות לתת צו המורה לחברה באמצעות עורכת דינה להמציא אל כונס הנכסים מטעם בית הדין כל מסמך ומידע הנדרשים לשם יישום החלטת בית הדין.

ט.         במסגרת בירור העובדות בהליך זה, ולאחר שנוכח בית דיננו כי אכן האיש מחויב בהחזר הסכום ונמנע בחוסר צדק מלעשות זאת, הורה בית הדין הרבני הגדול ביום י' בניסן התשע"ד (10.4.2014) כי אם האיש ימשיך בסירובו שלא להשיב את הסכום, יוטל עליו "קנס לטובת אוצר המדינה בגין ביזיון בית הדין בסך של 1,500 ש"ח על כל יום עיכוב".

י.          בעקבות החלטה זו, באיחור של כשנה וארבעה חדשים לאחר השתת הקנס, פנה האיש אל נשיאת בית המשפט העליון, במסגרת בש"פ 5377/15, בבקשה להתערב בהליכי הטלת הקנס, וזאת בטענה כי ההחלטה על הקנס התקבלה שלא בנוכחותו בניגוד להוראת סעיף 6(2) לפקודת ביזיון בית משפט. בעקבות כך עיכבה נשיאת בית המשפט העליון את מתן הקנס, והוציאה בתאריך י"א בתשרי התשע"ו (24.9.2015) החלטה המורה לבית הדין הרבני הגדול כי "יקיים דיון נוסף בעניין בהשתתפות המבקש וייתן החלטה נוספת לאחר שמיעת הסבריו וטענותיו בנושא". בית הדין הרבני הגדול זימן את הצדדים לדיון אשר בעקבותיו הורה לאיש בתאריך כ"ב בסיוון התשע"ו (28.6.2016) כי אם לא ישיב את הסכום ייקנס בסך 1,000 ש"ח בעבור כל שבוע איחור. לאחר עדכון נשיאת בית המשפט העליון בהחלטת בית הדין, זימנה אליה הנשיאה דיון נוסף, ובתאריך כ"ג בתשרי תשע"ז (25.10.2016) נתנה החלטה המורה לבית הדין הרבני הגדול לחזור ולדון בשאלה אם נכון היה לנקוט הטלת סנקציות כספיות במסגרת הליך ביזיון בית משפט, כאשר מדובר באי־ציות לפסק דין לחיוב כספי, אשר על דרך כלל יש להפנותו למימוש אצל רשם ההוצאה לפועל.

יא.        בית דיננו זימן את הצדדים לדיון בנידון, ובדיון שנערך בבית הדין הרבני הגדול בתאריך ד' בשבט תשע"ז (31.1.2017), הפתיע בא כוח האישה כאשר טען כי הוראת בית הדין הרבני הגדול מיום כ"ט בשבט תשע"א (3.2.2011) לא הייתה להשיב את הסכום לידי האישה אלא אל 'קופת כינוס הנכסים' מטעם בית הדין, אשר – משפטית – היא אורגן של המדינה, ועל כן לדבריו לא האישה היא שצריכה לדאוג להשבת הכספים אל קופת הכינוס של בית הדין, אלא בית הדין הרבני עצמו הוא שצריך לדאוג להשבת הכספים, וכן קופת בית הדין היא 'בעל הדברים' מול ההוצאה לפועל ולא האישה. אם לא די בכך, הרי שבא כוח האישה הוסיף ואמר לבית הדין: "אני היום צריך לשבת בשקט ובית הדין צריך לדרוש מהמערער שישלם" (שורות 17–14 לפרוטוקול).

יב.        בעקבות הדיון שערך הוציא בית דין זה ביום י"ד בסיוון התשע"ז (8.6.2017) החלטה ארוכה, מנומקת ומפורטת שבה, לאחר תיאור מצב הדברים מבחינה עובדתית ומשפטית, קבע בית הדין כי לדעתו אכן במקרה מיוחד ומורכב זה שלפנינו יש מקום שבית הדין ינסה באמצעות הכלים העומדים לפניו להביא לציות להשבת הסכום שהאיש חויב להשיב. לאור העובדה שאכן מדובר בסכום שאמור להגיע אל קופת בית הדין, הורה בית הדין מספר הוראות אופרטיביות לשם קידום ההליך. במסגרת זו הורה בית הדין לכונס הנכסים "לערוך בדיקה מקיפה אודות מצב הנכסים של האיש", לבדוק את טענות האיש עצמו כי ישנן שתי דירות הרשומות על שם בתו, אשר הן למעשה שייכות לו, וכן הורה לכונס הנכסים להגיש אליו את ממצאיו בתוך שישים יום. עוד הורה בית הדין כי ימונה רואה חשבון אשר יבדוק מחדש את מאזן התשלומים והחובות שבין הצדדים לאור פסק דינו של בית הדין האזורי מיום ג' בטבת תשס"ח (12.12.2007), ובמסגרת זו יבדוק גם "את טענות האיש בעניין משרד אדריכלות שהאישה מחזיקה ושלפי פסק הדין משנת 2007 מגיע לו בו מחצית משוויו, וכן את טענותיו לגבי הרכוש המשותף שמחזיקה האישה ברשותה". בית הדין קבע כי רואה החשבון יגיש את ממצאיו אל בית הדין בתוך שישים יום מיום מתן ההחלטה למינויו. בית הדין הוסיף כי לאחר קבלת הדוחות והממצאים: אם יתברר לבית הדין כי אכן ישנם כספים מוברחים כאלה או אחרים השייכים לאיש ומוחזקים בידי צדדים שלישיים – יחזור בית הדין וישקול מתן קנסות עיתיים על המערער", ומאידך גיסא, אם יתברר כי אין ממה לגבות את החוב מידי האיש – ישקול בית הדין להעביר את הזכות על החוב מקופת הכינוס לידי האישה, כדי שזו תוכל לפתוח כנגד האיש בהליכי פשיטת רגל עקב חוב זה.