חובת המזונות אל מול שאלת ניכורו של הבן לאב או של האב לבן

פסק הדין, הבקשה לסתירתו ויסודותיה

לפנינו בקשה לסתירת הדין שבה משיג המבקש, האב, על קביעותינו העובדתיות ועל מסקנותינו ההלכתיות ־ משפטיות שבפסק הדין שנתנו בערעוריהם הדדיים של הצדדים.

נזכיר, במסקנות פסק דיננו בעניינם של הצדדים קבענו כי:

על האב מוטלת האחריות לניכור ההורי של הבן [י'] ממנו;

האב חייב בכל מזונות הבן שלא שילם במשך השנים;

האם אינה חייבת לשלם פיצוי כלשהו לאב בגין אי־קיום הסדרי השהות מכיוון שהאב לא היה מעוניין בהם ולכן לא פגש את בנו במשך השנים.

האב, מבקש דנן, מבקש לסתור את הדין על יסוד תקנה קכ"ט לתקנות הדיון. בא כוחו של המבקש אף טרח שלא לצורך לבאר את יסודותיה ההלכתיים של התקנה – דברים הנכונים כשלעצמם אך אינם נצרכים לענייננו. הנצרך לעניינו הוא הבירור אם המקרה שלפנינו והנטען לגביו עומדים בגדרי התקנה ומצדיקים את העיון בבקשה לסתירת הדין – בשלב הראשון, ובשלב השני אם יימצא כי אכן כך – הבירור אם לגופם של דברים ולאחר בחינת הממצאים החדשים הנטענים אכן יש בהם כדי לשנות את המסקנה.

משמעות השוני שבין הצדדים לדיון לצדדים המוצגים בבקשה

נבחן אפוא את טענות המבקש לגופן, אך תחילה נעיר על כותרת הבקשה. המבקש מכתיר את בקשתו לא ככותרתם של פסק הדין ושל החלטה זו שבהם מוצגים המבקש והמשיבה כצדדים להליך אלא: "[פלוני] [...] נגד [י'] [...] קטין [...] באמצעות אימו." הקטין זה מכבר אינו קטין וכפי שצוין בפסק דיננו. נניח לפרט זה המלמד אולי על העתקה ממסמכים קודמים בלא שימת לב – סוף סוף במישור המהותי ואף בהיבטי הסמכות נגזרים הדברים מהמצב בעת התנהלות התיק המקורי – אך נחדד נקודה אחרת:

סמכותו של בית הדין הרבני היא כידוע במישור היחסים שבין ההורים, בני הזוג לשעבר. בהקשר של מזונות מדובר לפי הפסיקה בסמכות בתביעה ל'השבת מזונות' שיכולה להישען על כריכה ובסמכות לתביעת המזונות עצמם בהסכמת הצדדים, אך זו אף זו – תביעת הורה נגד משנהו, שאומנם עשויה להצריך בירור אגבי בעניין זכותו העקרונית של הבן למזונות, אך אינה תביעה של הקטין נגד הורהו או תביעה של ההורה נגד הקטין שמקומה על פי המצב החוקי השורר כיום בארץ בבית המשפט לענייני משפחה בלבד.

מטעם זה לכאורה היה עלינו לדחות את הבקשה על הסף תוך חיוב בהוצאות משפט הן משום שאי אפשר לבקש לסתור את הדין שבין האב לאם באמצעות בקשה המכוונת כנגד הבן – ולו באמצעות אימו – ועל אחת כמה וכמה כשעתה כבר אין הבן מיוצג על ידי האם ואין היא אפוטרופוסית עליו, והן משום שאין אנו מוסמכים לדון בין האב לבן.

אף על פי כן וכדי לחסוך הליכים מיותרים – צפויים – של בקשה חוזרת, מתוקנת, נדון בבקשה לגופה, אך לא נימנע להעיר כי אף בכותרת תמוהה זו של הבקשה חשף המבקש מבלי משים את המצוי בתת־המודע שלו והתומך דווקא במסקנות פסק דיננו.

שאלת שלילת הזכות למזונות בשל התנכרות הבן לאביו עשויה במישור העקרוני להיבחן הן במישור של יחסי אב–בן והן במישור של יחסי אב–אם, במישור הראשון סמכותנו היא אגבית ובשני – עיקרית. בהיבט המהותי מכל מקום קיימים שני המישורים ועמד על כך בית הדין האזורי בפסק דינו מושא הערעור. כשחיצי האשמה מופנים כלפי הבן הרי שהאב אומר "בננו זה בן סורר ומורה" אינו זכאי כי אביו יזוננו וממילא אין האם זכאית לתבוע מהאב לזונו, אף שגם היא אינה חייבת במזונותיו, ואם זנתו אימו אין היא זכאית להחזר מידו של האב. כשחיצי האשמה מופנים כלפי האם משמע כי אף שבמישור העקרוני זכאי הבן למזונות, מכל מקום משהמרידה אותו האם נגד אביו וחיבלה בקשר שביניהם מן הדין להטיל חובה זו עליה או על כל פנים שלא לחייב את האב להשיב לה את הוצאותיה. להבחנה זו יש כמה השלכות מעשיות שאין מקומן כאן ולא נאריך בהן עתה. בענייננו מכל מקום טענותיו של האב לכאורה כלפי האם הן, גם סמכותנו ופסק דיננו היו במישור זה. מדוע אפוא הכתיר האב את טענותיו בכותרת האמורה? אין זאת אלא כי בנבכי נפשו הוא מצוי הניכור לבנו, וכשאלה הם פני הדברים – אפילו הנחנו, ואין אנו סבורים כך, כי יש להאשים את האם ב'אשם תורם' – לא היינו יכולים להסיק כי ראוי לפטור את האב ממזונות ולהאמין כי רצה באמת ובתמים בקשר עם בנו וקשר זה נחמס ממנו באשמת האם.

מכל מקום עיקר טעמנו כמובן אינו באמור לעיל שיש בו כדי לחזק את דעתנו אך לא כדי להיות בסיס לה ושלא היה בעת מתן פסק הדין המקורי.

טענות המבקש ודיון בהן

המבקש מעלה נגד פסק דיננו צרור טענות שחלקן אינו עומדות כלל בגדריה של תקנה קכ"ט לתקנות הדיון המאפשרת בקשה לסתירת הדין אך על יסוד "עובדות או ראיות חדשות" – והתייחסותנו להן היא בגדר 'לפנים משורת הדין' ובבחינת "והייתם נקיים" בלבד – חלקן טענות מופרכות, חלקן בלתי־רלוונטיות וחלקן הן בדותות העולות כדי זילות בית הדין ואף כדי 'סיפור אחר מיטתן של תלמידי חכמים' (עיין ברכות יט, א).

ונפרט.

הנוסד פסק הדין על טענות המשיבה או כי על מסמכים וראיות הוטבעו אדניו?