יגדל נ' ממונה על חדלות פירעון – מחוז תל אביב ואח'

עתירת הנאמנת להורות על פירוק השיתוף בדירת מגורים ברחוב XXX רמת גן ( גוש XXX חלקה XX תת חלקה XX) (להלן: "הדירה") אשר משיב 2 ( להלן: "היחיד") ומשיבה 1 ( להלן: "המשיבה") רשומים כבעלי הזכויות בה באופן שווה.

1.היחיד והמשיבה נשאו זה לזו בשנת 1983. בחודש דצמבר 1999 הם רכשו זכויות בדירה תמורת סך של כ- 1.4 מיליון ₪ ונרשמו כבעליה בחלקים שווים. חלק מסכום הרכישה מומן על ידי בנק לאומי למשכנתאות בע"מ ( להלן: "הבנק").

ביום 21.12.2001 נערך בין היחיד למשיבה הסכם ממון וגירושין ( להלן: "ההסכם"). ההסכם הוגש לאישור בית המשפט ביום 14.12.2004. קודם לכן, ביום 13.10.2004 נרשמה על זכויות היחיד בדירה הערה לפי סעיפים 11 (א)(1) ו 11 (א)(2) לפקודת המסים (גבייה). במסגרת ההסכם התחייב היחיד להעביר למשיבה את מלוא זכויותיו (מחצית) בדירה. המשיבה מעולם לא רשמה הערה לטובתה בגין ההתחייבות ולא עשתה דבר כדי לגרום לרישום זכויות היחיד על שמה.

בחודש יולי 2013 ונוכח עיקולים והערות שרשמו נושי היחיד על זכויותיו בדירה, הגישה המשיבה תובענה למתן פסק דין הצהרתי שנועדה להביא להסרת העיקולים וההערות שנרשמו. בסופו של יום הסכימו נושי היחיד להסרת העיקולים וההערות וההליך ללא הכרעה לגופו של עניין.

2.ביום 23.12.2019 ניתן צו פתיחת הליכים בעניינו של היחיד ועו"ד שוקרון מונתה כנאמנת ליישום הליכי חדלות הפירעון בעניינו. ביום 4.3.2021 הגישה הנאמנת בקשה זו לפירוק השיתוף במקרקעין. בקשתה נסמכת על כך שהיחיד היה ועודנו בעלים רשום של מחצית הזכויות בדירה. הנאמנת טענה בין היתר כי ההסכם הוא הסכם למראית עין אשר "אותות מרמה" אופפים את כריתתו ואחריה. על מנת לקדם טענה אפשרית לקיום "קניין ביושר" מצד המשיבה טענה הנאמנת כי במקרה זה היא אינה בגדר נושה חיצוני שהטיל עיקול על הזכות אותה התחייב היחיד להעביר למשיבה, כמו במקרים הטיפוסיים שנדונו בפסיקה, אלא היא באה בנעלי היחיד עצמו לעניין זה. בנסיבות אלה מדובר בתחרות בין קניין ביושר (למשיבה) לקניין רשום (של הנאמנת) אשר כוחו של האחרון גובר, כפי שנפסק בע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג (4) 194 (1999)).

טענות היחיד

3.היחיד טען כי העילה לפירוק השיתוף (לשיטתו - חוזה למראית עין) התיישנה. עוד ציין כי גם נושיו העלו טענה לקיום חוזה למראית עין אך חזרו בהם מהטענה והסכימו למחיקת הערות ועיקולים. מכל מקום, בירור טענה לקיום חוזה למראית עין מצריך בירור עובדתי מורכב ואכסניה זו אינה הולמת לכך. עוד טען כי למשיבה קניין ביושר" שתוקפו השתכלל עם כריתת ההסכם ותוקפו יפה כלפי הנאמנת, גם אם לא נרשמה הערה מכוח התחייבותו להעביר זכויות למשיבה בפנקסי המקרקעין.

4.עוד טען היחיד טוען כי הבקשה נועדה לעקוף הוראות הקבועות בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי תשע"ח – 2018 (להלן: "החוק") בנוגע לביטול פעולות שונות הגורעות נכסים מקופת הנשייה ( סעיפים 219-221 לחוק).

טענות המשיבה

5. למשיבה, לשיטתה, קניין ביושר מכוח התחייבות היחיד כלפיה משנת 2001. זכותם של נושי היחיד – אשר הנאמנת באה בנעליהם בהליך זה – ניגפת מפני זכות זו. מעבר לכך, נטען כי ההסכם אינו למראית עין אלא הסכם אמתי והגירושין בעקבותיו.

ההסכם נכרת בשנת 2001 בעת שמצבו הכלכלי של היחיד היה תקין והוא היה כשר פירעון. חובות היחיד החלו להיווצר משנת 2004 לאחר שלא הגיש דוחות לרשויות המס.

6.בקשת הנאמנת לוקה בשיהוי לא סביר ופוגעת באופן לא מידתי בזכויות המשיבה. כמו כן, בשל חלוף השנים אבדו למשיבה מסמכים וראיות שהיה בידה להציג.

7.היחיד קיבל תמורה מלאה והוגנת עבור זכויותיו בדירה. המשיבה ויתרה על כתובתה, על חלקה בעסק והסכימה לקבל מזונות מופחתים. לטענתה היא זו ששילמה משך שנים את תשלומי המשכנתא לבנק.

8.אי רישום זכויות היחיד ע"ש המשיבה נבע מהיותה טרודה בגידול ילדיה ובשל היותה מפרנסת יחידה; דבר שהביא לחוסר יכולת כלכלית לרשום את זכויות היחיד בדירה על שמה על פי ההסכם.

תשובת הנאמנת