חדד נ' שטייניץ ואח'

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת ר' נדאף) מיום 31.8.2010

פסק דין

המבקש עתר לבית המשפט קמא בבקשה ליתן צו מניעה זמני, שיאסור על פינויו ממקרקעין כלשהם בצפת, בהם הוא מחזיק – לגישתו – מעל עשר שנים. ברקע לבקשתו עומדת תובענה קודמת, בה פתחו המשיבים נגד אדם בשם אלכס בארט, שהחזיק אף הוא באותה קרקע, תובענה שנסתיימה בפסק דין שניתן בהסכמה, לפינויו של אותו בארט מן המקרקעין. המבקש טוען עתה, כי פסק הדין איננו מכוון אליו, ולכן אין לפנותו. עוד הוא טוען, כי הוא מחזיק ביחידת קרקע נפרדת מזו שבה החזיק בארט, וקרקע זו היא בבעלותה של המדינה, ולא בבעלותם של המשיבים, ולכן אין בידיהם זכות לפנותו.

השופטת קמא דחתה את בקשת המבקש. היא קבעה, כי האחרון לא הוכיח זכות לכאורה בנכס. היא דחתה את טענתו, לפיה לא מדובר באותה יחידת מקרקעין, ממנה ציווה בית המשפט, בתובענה נגד בארט, על פינויו של בארט. היא הוסיפה עוד וציינה, כי המבקש ידע על ההליך נגד בארט, ולכן נגועה בקשתו/תובענתו בחוסר תום לב ובשיהוי.

על החלטה זו מלין המבקש, בבקשת רשות ערעור שהניח לפניי.

לאחר עיון בבקשה על צרופותיה לא ראיתי כי היא צריכה תשובה, ולכן אדחה אותה, בגדרה של תקנה 406 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. טעמיה של השופטת קמא מקובלים עליי, והריני מפנה אליהם. בקצירת האומר אציין, כי המבקש כָּשַל, ראש לכל, בהצבעה על זכות לכאורה שלו בנכס. לגישתו, זכותו בקרקע נובעת מן החזקה בת עשר השנים, אלא שחזקה שכזו, גם אם נניח את דבר קיומה, אינה מקנה לו זכות בנכס, גם לא זכות להמשיך ולהחזיק בו. די היה בכך על מנת לדחות את בקשתו ליתן צו מניעה, משום העדרה של זכות לכאורה, שהרי בלא זכות בנכס כיצד יינתן צו, האוסר לפנותו מן הנכס. משום כך גם אין זה מעלה או מוריד האם הקרקע המדוברת היא בבעלות המדינה או בבעלותם של המשיבים, שהרי על המבקש להראות זכות שלו עצמו בנכס, בלא קשר לזהותו של האוחז בזכות הבעלות בו.

כאמור, תמים דעים אני עם השופטת קמא גם ביחס לשאר מרכיבי החלטה שנזכרו בקצרה למעלה. לא אחזור על אלה, כי אם אפנה להחלטתה המנומקת. הערה אחת אעיר, והיא נוגעת לחוסר תום הלב המאפיין את תובענת המבקש ובקשתו: אף שבשלב מוקדם זה של התדיינות יש לראות את הדברים בזהירות המתבקשת, סבירה בעיניי מסקנתה של השופטת קמא, כי המבקש ידע אודות ההליך שהתקיים נגד בארט, ומכאן שישיבתו על הגדר עד כי יסתיים ההליך נגד בארט, ואחר כך להיתלות בטענה, כי אין ביניהם קשר של ממש וכד', הינה בבחינת התנהגות חסרת תום לב, ויש בה גם משום השיהוי, שהרי היה בידי המבקש לפעול זה מכבר על מנת למנוע את פינויו מן הקרקע.

סוף דבר, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות.

ניתן היום, ב' חשון תשע"א, 10 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: