חדד נ' בדארנה

פסק דין

לפני תביעה שטרית של התובע, האוחז בשיק מס' 1938 ע"ס 15,000 ₪ ז.פ 20/9/05 (להלן: "השיק") שנמשך ע"י הנתבע. השיק הוגש לביצוע בלשכת ההוצל"פ ביום 24/10/11 וביום 8/5/12 התקבלה ההתנגדות לביצוע שטר ע"י כב' הרשמת ספרא- ברנע והתיק הועבר לבית המשפט לצורך שמיעתו.

לטענת התובע, שעיסוקו, בין השאר, בניכיון שיקים, הגיע אליו השיק מהנפרעת חברת "שיא יבוא ושיווק למספרות בע"מ" שהייתה לקוחה שלו. השיק הוסב אליו במסגרת נכיון שערך עבורה על מס' שיקים. השיק חולל מחמת הוראת ביטול שנתן הנתבע עובר למועד הפירעון.

התובע טוען כי משנודע לו שהשיק לא כובד, פנה לחברת "שיא" וביקש כי תפרע את החוב. סוכם עם החברה כי השיק יישאר אצלו לפיקדון עד שתפרע את חובה ובנסיבות אלו, כתב על גב השיק בכתב ידו "פיקדון".

עם הזמן נקלעה חברת שיא לקשיים, החוב גדל והיום היא חדלת פירעון.

ביחס לטענת השיהוי שעניינה הגשת השיק לביצוע לאחר 6 שנים, טוען התובע כי מאחר ומדובר בשיק מוסב, לא מיהר לבוא חשבון עם בעל השיק וסבר כי יצליח להיפרע מחברת שיא ללא צורך לערב צדדים נוספים ומשהגיע למסקנה שלא יוכל לגבות ממנה, פנה להליך נגד המושך/ הנתבע.

הנתבע טוען כי בינו לחברת "שיא יבוא ושיווק" שררו יחסים עסקיים. החברה סיפקה לנתבע מוצרים והוא שיווק אותם למספרות. הוא נותר חייב לה כספים, ובמסגרת זו נתן לחברת שיא את השיק ואף נכתב על גב השיק "פיקדון", אך הם הסדירו את המחלוקת בפשרה באופן שהחזיר לה סחורה ושילם את היתרה בתשלומים עד סילוק מלוא החוב.

לטענתו חברת שיא החזירה לו את השיקים שהוחזקו על ידה ברם לא החזירה את השיק מושא התביעה (ת/1) חרף התחייבותה לעשות כן.

הנתבע טוען כי התובע נטל את השיק כשאינו תקין ושלם שכן הופיע בו המילה "פיקדון" והיה עליו לדעת כי שיק זה פגום. מטעם זה אינו יכול להיחשב אוחז כשורה.

עוד הוא טוען כי מעיון בשיק, עולה כי התובע נטל אותו לאחר שעבר זמן הפירעון, ולאחר שחולל באי פירעון. הימנעותו מלהגישו לביצוע במשך 6 שנים מלמדת כי בין התובע לחברת שיא יש קנוניה, החברה כיום בהליכי פרוק ולכן לא הגישה את השיק בעצמה.

הנתבע, הגיש תצהיר בתמיכה להתנגדות לביצוע שטר וביקש שתצהיר זה ישמש אותו גם בתיק העיקרי.

דיון והכרעה

הואיל ועסקינן בתביעה שטרית בה קיימת חזקת מתן תמורה ע"י האוחז, הנטל על הנתבע/המושך להוכיח כי היה כשלון תמורה בין הצדדים הקרובים ו/או כי היה פגם בסיחור השיק לצד שלישי/התובע. גם אם יוכח כשלון תמורה, אין בכך לסתום את הגולל על זכותו של התובע שכן יש לבחון את טענתו בדבר אחיזה כשורה.

בשאלה אחרונה זו, ומכיוון שיש מחלוקת עובדתית בשאלה מי רשם על גב השיק את המילה "פיקדון" ומתי היא נרשמה, והואיל והתובע טוען כי הוא עצמו רשם את המילה לאחר שהשיק כבר היה ברשותו וחולל, על הנתבע הנטל להוכיח את גרסתו, לפיה המילה פיקדון נרשמה ע"י מנהל חברת שיא במועד שקדם לסיחור לתובע.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ועדויותיהם, דין התביעה להתקבל.

גרסת הנתבע ביחס לנסיבות מתן השיק ואי קבלתו חזרה, לא משכנעת במידה הנדרשת להרמת הנטל. לפי גרסתו היה חייב לחברת שיא כ-100,000 ₪ ואחרי החזר רוב החוב נשאר חוב של 12,000 ₪. לפי הטענה, מנהל חברת שיא ביקש שהשיק יישאר אצלו כפיקדון וכך היה ברם גם לאחר שהוחזר מלוא החוב שיא לא החזירה את השיק. נשאלת השאלה אם כבר ישבו הצדדים וערכו התחשבנות ונותר חוב של 12,000 ₪, מדוע הושאר שיק לפיקדון ע"ס 15,000 ₪?

טענתו של הנתבע לפיה מגב השיק והמודפס שם ניתן ללמוד כי השיק הופקד בחשבון חברת שיא, ומכך ניתן ללמוד שרק לאחר שחולל סוחר לאחר, נטענה בעלמא ללא כל הוכחה והנתבע שנחקר על כך, לא ידע לומר מהו מספר החשבון של חברת שיא ומה התימוכין לטענה העובדתית. בסופו של דבר הוא אף הודה בחקירתו שבכלל אינו יודע של מי החשבון שמספרו מודפס בגב השיק.

יצוין כי לאור טענתו לפיה מסר לחברת שיא במסגרת יחסיהם העסקיים הרבה שיקים, יכול היה להמציא צילומי הגב של שיקים אחרים כדי להראות שההפקדה היא לאותו חשבון וכי מדובר בחשבון חברת שיא. הנתבע לא עשה כן, ולא הוכיח, אפוא, את טענתו לפיה השיק הופקד בכלל לחשבון חברת שיא/הנפרעת.

הנתבע אף לא הוכיח כי שילם את מלוא חובו לחברת שיא. הנטל להוכיח את הפגם בסיחור בשל היעדר זכות להשתמש בשיק, מונח על כתפי הנתבע והוא לא עמד בו. את עצם סגירת החוב לחברת שיא יכול היה להוכיח בכרטסת הנהלת חשבונות, בקבלה או מסמך על סגירת החוב, או בזימון מנהל חברת שיא שיאשר את הגרסה. דבר מאלה לא נעשה. המנעות מהבאת עדים, פועלת כידוע לרעת הנמנע שכן הלכה פסוקה היא כי בשעה שעד רלבנטי אינו מוזמן להעיד ואין לכך הסבר סביר, נוצרת הנחה לפיה אילו הובא, הייתה עדותו פועלת לרעת בעל הדין שנמנע מלהזמינו וככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה. וראה ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760, ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד (4) 602, ע"א 456/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתיתיהו ואח' פ"ד מה (4) 651, 658-659, וכן י. קדמי, על הראיות חלק ג', תשס"ד – 2003, עמ' 1656.

בענין זה אף יובהר כי בחקירתו הנגדית בפני כב' הרשמת ספרא- ברנע במסגרת ההתנגדות לביצוע שטר, נשאל הנתבע אם יש מסמך שיכול להוכיח את סגירת החוב לחברת שיא והשיב שיכול להמציא הוכחה לגבי שיק זה (עמ' 2 לישיבת 8/5/12 ש' 19-20). חרף האמור, וחרף ההזדמנות שניתנה לו להגיש תצהיר נוסף בהליך העיקרי וחרף הזמן שעמד לרשותו, הוא לא הביא כל מסמך שיוכיח את הטענה בדבר סילוק החוב לחברת שיא.