חדד (גו'ארה) נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר

פסק דין

העוררת, גב' פנינה חדד, נולדה בשנת 1943 באלג'יריה לשם ברחו הוריה מהעיר בנגזי שבלוב. היא הגישה בשנת 2001 תביעה להכרה כנכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות) ותביעתה נדחתה. הודעה על הדחיה לא נשלחה לעוררת בדואר רשום כפי שמחויבת המשיבה לפי סעיף 7(ב) לחוק הרדיפות. הערר על החלטת הדחייה משנת 2002 הוגש רק ב- 2011.

המשיבה הצהירה בפנינו כי לאחר שעיינה ברישומי משרד הפנים שהציגה העוררת, חזרה ושקלה עמדתה והחליטה להכיר בעוררת שהיתה עובר ברחם אמה בזמן הרלוונטי, כנרדפת לפי חוק הרדיפות מכוח הלכת הפחד.

המחלוקת בין הצדדים היא באשר למועד תחילת הזכאות לתגמולים: מיום הגשת התביעה או בשל שיהוי של 9 שנים בהגשת הערר, ממועד מאוחר יותר.

באי כוח הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב ולהלן עיקרי טיעוניהם עליהם חזרו גם בתיקים דומים אחרים:

א. ב"כ העוררת אינו רואה בהגשת ערר בחלוף 9 שנים מהמועד הקבוע לכך בחוק הרדיפות שיהוי, וזאת משום שהעוררת לא ויתרה על תביעתה וכן נטען בהקשר זה כי המשיבה גרמה לעוררת נזק ראייתי בכך שלא זימנה אותה בזמנו לבירור פרונטאלי.

בטענות אלה לא מצאנו ממש. המועד להגשת ערר על החלטת המשיבה הוגבל בסעיף 17(א) לחוק הרדיפות ל-30 יום ובסמכות וועדת העררים להאריכו ב- 14 יום נוספים ולא יותר (ראה גם תקנות 2(א) ו- 28 לתקנות נכי רדיפות הנאצים (סדרי דין בוועדת ערר) תשל"ד- 1973). הדיון בערר שבפנינו, כמו ברבים אחרים, מתאפשר מבחינה דיונית לאור הפסיקה בסוגיה זו אך ורק משום שהמשיבה לא שלחה את החלטת הדחייה בדואר רשום. יחד עם זאת לא יכול להיות ספק כי הערר הוגש לאחר שיהוי של שנים, ואף לא ברורה טענת ב"כ העוררת באותו הקשר על נזק ראייתי, שכן המשיבה מכירה בעילת התביעה של העוררת ושאלת נזק ראייתי לא מתעוררת כלל.

ב. לטענות המועלות כנגד מעשי המדינה בקבלת כספי הפיצויים מגרמניה והשימוש שעשתה בהם ומדיניות המשיבה שנועדה "לגזול" כביכול את כספי הניצולים, אין בדעתנו להתייחס.

ג. יתר טענות העוררת, כולל הפירוש שיש ליתן, לשיטתה, לדברי ביהמ"ש העליון ברע"א 61/11 ליליה אינסלר נ' הרשות המוסמכת (להלן פס"ד אינסלר), יידונו בהמשך. נציין כי ב"כ העוררת חזר על טיעוניו גם בעררים נוספים בהם התבקשנו בנסיבות דומות לקבוע מועד לתחילת התשלומים למפרע.

המשיבה:

ד. עמדת המשיבה היא, כאמור, כי השתהות של שנים בהגשת ערר מצדיקה, לכל היותר, תשלום תגמולים מיום הגשת הערר. המשיבה חזרה על עמדתה במספר עררים והגישה טיעונים בכתב בסוגיה זו בתיק הנוכחי ואת סיכומיה אלה היא מבקשת להחיל בתיקים נוספים דומים שנדונו לאחרונה בפני הוועדה.

ה. להלן עיקר טיעוניה של המשיבה:

- פתיחה מחודשת של תיקים בהם החלטת המשיבה הפכה חלוטה, נוגדת את עקרון סופיות הדיון.

- השתהות ממושכת בהגשת ערר פועלת לחובת העוררת.

- ההנחה היא כי עוררים המשתהים במשך שנים בהגשת עררים, מודעים להחלטות הדחייה של תביעותיהם.

- כמו כן מפנה המשיבה לשיקול הדעת המצומצם בהארכת מועדים להגשת ערר שניתן לוועדת העררים ע"פ חוק.

טענות המשיבה לעניין השיהוי הועלו בפנינו, כאמור, במספר הזדמנויות ונדונו בפסקי דין של הועדה ואנו מפנים במיוחד לו"ע 28389-10-10 ציון כלפון נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה שניתן ב- 20.2.12 (להלן פס"ד כלפון). ככל הידוע לנו המשיבה לא ערערה על פסק הדין ועל כן אין בכוונתנו לחזור ולדון בטענות הנ"ל.

כמו כן נציין כי בפס"ד כלפון (פורסם בנבו) דננו במרבית הטענות שהעלה בא כוח העוררת ואיננו רואים צורך לחזור על האמור שם.

אנו חוזרים ומאמצים את הגישה המתגבשת בפסיקה כי יש לאבחן בין הזכות הדיונית להגשת ערר וזאת בעקבות פסקי הדין שכטר וחיימוביץ, לבין הזכות לקבלת תגמולים למפרע מיום הגשת התביעה הראשונה. עמדתנו היא, בין היתר בהסתמך על הפסיקה שאזכרנו וניתחנו בפס"ד כלפון, כי תחילת הזכאות לתגמולים תיקבע בכל מקרה באופן ההולם את מכלול הנסיבות.

מתיק הרשות שהועמד לעיוננו עולה כי התביעה נדחתה בזמנו משום שהמשיבה סברה כי לעוררת נתינות טוניסאית או צרפתית ועל כן חוק הרדיפות אינו חל עליה, ראה החלטת המשיבה מיום 30.1.2002. יש מקום להניח כי במרוצת השנים העוררת היתה מודעת להחלטת המשיבה ולסיבת דחיית התביעה ולמרות זאת לא נקטה בכל פעולה והשהתה את הגשת הערר עד 2011.