חג'ג' נ' עדוי

החלטה

בפני בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות לביצוע שטר בצירוף ההתנגדות.

רקע וטענות המבקש:

המשיב הגיש לביצוע שני שיקים בסך כולל של 9,490 ₪.

לטענת המבקש, לא קיבל לידיו אף התראה לעניין החוב, למעט ההתראה מלשכת ההוצל"פ, שנמסרה לו ע"י אביו, מס' ימים טרם הגשת הבקשה דנא.

לגופו של עניין, טוען המבקש כי בינו לבין המשיב מתנהלים יחסי מסחר מזה שנים רבות, במסגרתם מספק המשיב מוצרי בשר למסעדת המבקש. בעסקה האחרונה שבוצעה, נשוא השיקים שנא, סיפק המשיב למבקש סחורה שונה, הן בכמות והן באיכות, מהמוסכם. בעקבות כך, פנה המבקש למשיב וזה הודה בטעות המשלוח והבטיח לשלוח את הסחורה המוסכמת. משלא הוחלף המשלוח, ביטל המבקש את השיקים. עוד טוען המבקש, כי התנהלות המשיב הסבה לו נזקים ופגעה במוניטין המסעדה.

מנגד טוען המשיב, כי נמסרה לאשת המבקש האזהרה ביום 29.08.12, ואילו הבקשה הוגשה לאחר כחודשיים. עוד טוען המשיב, כי בקשת המבקש אינה מגלה טעם מיוחד, הדרוש להארכת המועד. לגופו של עניין, טוען המשיב כי טענות המבקש הינן כלליות ואינן מגלות הגנה לכאורה.

דיון והכרעה:

על פי דין, המועד להגשת התנגדות לביצוע שטר הוא 20 יום ממועד קבלת האזהרה, ובמקרה דנא, לכל המאוחר, היה 20.09.2012. ההתנגדות הוגשה ביום 24.10.2012.

לביהמ"ש סמכות להאריך מועדים שקבועים בחיקוק, כגון המועד להגשת התנגדות, מטעמים מיוחדים שירשמו, וזאת בהתאם לתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

בעבר נקטה הפסיקה בגישה נוקשה, לפיה:

"בתי המשפט נוטים להיענות לבקשות להארכת מועד מקום שנדרשת הוכחתו של "טעם מיוחד" כאשר האיחור נגרם בעטיין של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל הדין, ואולם כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא-כוחו, נקבע כי אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ" (ראה: בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון נגד רחל מיכקשווילי, פ"ד נ (3) 209).

במרוצת השנים, התרככה גישת הפסיקה וכיום ישנה נטייה להקל בבחינת הטעמים המיוחדים, במטרה לאפשר את בירורן של המחלוקות לגופן. מגמה זו, מושפעת מהיות זכות הגישה לערכאות – זכות חוקתית (ראה: רע"א 8864/99 אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח, תקדין-עליון 2000(3), 2132).

מהכלל אל הפרט –

לאחר ששקלתי את טענות המבקש, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. להלן טעמיי:

עיון בתגובת המשיב מעלה כי האזהרה נמסרה לאשת המבקש ביום 29.08.12. מועד מסירה זה, אף נרשם במחשבי ההוצל"פ. בבקשתו, טוען המבקש כי אביו מסר לו את האזהרה ימים ספורים לפני הגשת בקשה זו. בתצהירו, אין המבקש מפרט את המועד בו מסר לו אביו את האזהרה, ומהי הסיבה בגינה לא הועברה אליו האזהרה עד כה. כמו כן, אינו מצרף תצהיר מאת האב. מנגד, אינו סותר בכך דרך את קבלת האזהרה ע"י אשתו, ואינו מצרף תצהיר מטעמה להכחיש את המסירה לידיה.

זאת ועוד, מיום החתימה על התצהיר הנלווה לבקשה, ועד להגשת הבקשה בפועל, חלפו עוד כ- 14 יום, שלגביהם לא ניתן כל הסבר לעיכוב.

לגופו של עניין, טוען המבקש כאמור, לכישלון תמורה. לשיטתו, המשיב סיפק לו מוצרים שונים מהמוצרים שהוזמנו. עוד טוען המבקש טענת קיזוז, לפיה יש לקזז את הנזק שהסבה התנהלות המשיב למוניטין המסעדה.

שוכנעתי, כי טענות המבקש אינה מהוות טעם מיוחד, וכי מקור האיחור נעוץ במבקש עצמו. אף בחינת טענות ההגנה לגופן, אינן מועילות, שכן טענות המבקש הינן כלליות ונעדרות פירוט, זאת בניגוד להלכה לפיה לא תינתן רשות להתגונן למבקש אשר לא פירט בתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו (ראה למשל: ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5), 133 ,עמ' 138-139). בנוסף, המדובר בטענות לכשלון תמורה חלקי, בלתי קצוב, שאינן מהוות, כשלעצמן, הגנה מפני תביעה שטרית.

נוכח האמור לעיל, אני דוחה את בקשת הארכת המועד ואת ההתנגדות גופה על מלוא הטענות שנטענו במסגרתן.