חבשי נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.המערער נפגע ביום 15.08.08 ונגרמה לו חבלה בראש ובברך שמאל, באירוע שהוכר על ידי המשיב כפגיעה בעבודה (להלן: "התאונה").

המערער ביקש לקבוע את נכותו בגין התאונה, וועדה רפואית בדרג ראשון קבעה לו 65% נכות יציבה החל מיום 01.11.11.

המשיב הגיש ערר על קביעת הדרג הראשון, וועדה רפואית לעררים שהתכנסה ביום 03.09.12 (להלן: "הוועדה") קיבלה חלקית את הערר באופן שהפחיתה מדרגת הנכות ובהתאם קבעה למערער נכות צמיתה בשיעור של 42%, וזאת על פי שקלול הנכויות הבאות –

נכות בשיעור 30% בגין ברך שמאל בניכוי "מצב קודם" בשיעור 10% לפי פריט 35(1)(ב) לרשימת הליקויים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956. בהתאם לכך, הוועדה קבעה למערער בגין רכיב זה נכות בשיעור של 20% לפי פריט 48(2)(ו)(III) לרשימת הליקויים.

כמו כן נכות בשיעור 10% בגין הפרעה הסתגלותית, לפי פריט ליקוי 34(ב) לרשימת הליקויים בניכוי "מצב קודם" בשיעור 10% בגין אותה אבחנה. בהתאם לכך, הוועדה קבעה למערער 0% נכות בגין רכיב זה.

בנוסף, נקבעה נכות בשיעור 10% בגין צלקות, לפי פריט 75(1)(ב) לרשימת הליקויים.

לבסוף החליטה הוועדה להפעיל בעניינו של המערער את תקנה 15 לתקנות, בדרך של הוספת 14% נכות.

מכאן הערעור שלפנינו.

2.בדיון בערעור אשר התקיים בפני בית הדין, חזר ב"כ המערער על נימוקיו בכתב הערעור שעיקרם כדלקמן –

א.טעתה הוועדה בהחלטתה לעניין הדרך בה נהגה בכל הנוגע לניכוי בגין המצב הקודם, וזאת לעניין ברך שמאל והבעיה הנפשית.

ב.טעתה הוועדה בהתעלמותה מקביעה הוועדה הרפואית בנכות כללית שקבעה למערער נכות בשיעור 0% בגין בעיות בברכיים.

ג.הוועדה לא ערכה למערער בדיקה קלינית ולא נימקה את החלטתה בעניין שיעורי הנכות שנקבעו על ידה.

ד.הוועדה לא עיינה במסמכים הרפואיים שהונחו לפניה.

ה.לא ברורה החלטת הוועדה אשר אימצה את החלטת הדרג הראשון בעניין הפלסטי וזאת מבלי להתייחס לאותו עניין.

ו.המערער נפגע בתאונה גם בראשו, ועל כן טעתה הוועדה משלא התייחסה לפגיעתו הנוירולוגית.

ז.לנוכח טעויותיה המשפטיות של הוועדה, יש להשיב את עניינו של המערער לדיון בפני וועדה בהרכב אחר.

3.ב"כ המשיב מנגד, התנגדה להחזרת עניינו של המערער לוועדה, ולטענתה לא נפל כל פגם משפטי בדרך פעולותיה.

באשר לעניין הנפשי נטען, כי מדובר בערר של המשיב אשר הציג ממצא מוכח לפיו למערער הייתה נכות נפשית בשיעור של 10% עוד קודם לתאונה. הוועדה קיבלה טענה זו ואף נראה כי המערער אינו יוצא כנגד ממצא זה אלא שטענתו היא שלא נבדק על ידי הוועדה. עם זאת, המערער לא יצא כנגד שומת הנכות שקבעה לו הועדה הרפואית הראשונה ויכול היה להביא ראיות לכך ופתוחה הייתה לו הדרך לעשות כן, משלא עשה כן – נראה כי שעה שהוועדה קיבעה את החלטת הוועדה הראשונה כי נכותו הנפשית של המערער היום עומדת על שיעור של 10% ובשעה שהפחיתה נכות בגין מצב קודם והסתמכה על ממצא מוכח, נראה כי לא נפלה טעות בקביעתה זו. גם בהתאם לחוק ובתקנות לא נמצאה הוראה פוזיטיבית המחייבת ועדה רפואית לערוך בדיקה קלינית ויתר על כן, לוועדה הרפואית לעררים יש סמכות טבועה לאשר קביעה של ועדה ראשונה, ועל כן בעניין זה יש לדחות את הערעור.

לעניין ברך שמאל נטען, כי גם בעניין זה הגיש המשיב ערר כנגד קביעת הדרג הראשון וזאת בטענה כי למערער עבר קודם. הוועדה עיינה בתיקו הרפואי ואף מפנה לרישומים רפואיים ומציינת כי למערער שינויים ניווניים – הפרעה קלה, הפרעה שאותה מאשרר גם ב"כ המערער במעמד הדיון. בהסתמך על הרישומים הרפואיים הללו ובהסתמך על אשרורם של המערער ובא כוחו לגבי ממצאים אלה, הוועדה קבעה את נכותו של המערער בשיעור של 10% לפי פריט 35(1) לרשימת הליקויים העוסק בהשפעה קלה.