חברת הירקון 244 בעמ נ' מדינת ישראל

פסק דין

1.זוהי תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים בגין שימוש שעושה הנתבעת בשטח של 12,439 מ"ר, בחלקות 243 ו-246, בגוש 6634, המהווה חלק מן השטח עליו משתרע שדה התעופה שדה דב בצפון תל-אביב.

בפסק דין, שניתן על ידי כב' השופט בנימיני בבית המשפט המחוזי בתל אביב, נקבע כי התובעת היא הבעלים של המקרקעין הנ"ל. בערעור שהוגש על פסק דין זה קבע בית המשפט העליון, על פי הסכמת הצדדים, כי לזכות התובעת יעמדו 6,220 מ"ר. פסק דין זה ניתן על פי הסמכה שהסמיכו הצדדים את בית המשפט העליון לפסוק על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט.

2.התביעה המקורית לתשלום דמי שימוש ראויים הוגשה ביום 05.5.97, וכתב תביעה מתוקן הוגש ביום 02.12.07.

בכתב התביעה המתוקן נטען, כי המקרקעין האמורים הינם בבעלות התובעת וכי הנתבעת עושה בהם שימוש, בין בעצמה ובין באמצעות אחרים, או מרשה לאחרים לעשות שימוש באותם מקרקעין.

בכתב התביעה המתוקן נתבעו דמי שימוש ראויים החל מיום 05.5.90 ועד ליום מתן פסק הדין. כמו כן נתבעו הפרשי הצמדה וריבית ומע"מ.

3.בכתב ההגנה שהוגש לכתב התביעה המתוקן נטען על ידי הנתבעת, כי התובעת אינה הבעלים של המקרקעין הנ"ל, כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, כי דרישת התובעת לתשלום דמי שימוש נטענת בחוסר תום לב, בניגוד להסכמת הצדדים ובניגוד להוראות הדין ולחילופין טענה הנתבעת, כי התובעת ויתרה על זכאותה לדמי שימוש.

בסיכומיה, זנחה הנתבעת את טענת השיהוי והעלתה טענות נוספות שזכרן לא בא בכתב ההגנה. לאור החלטותיי הקודמות ולאור התנגדות התובעת להרחבת חזית, לא אתיר את הרחבת החזית ולא אדון בטענות הגנה שלא עלו בכתב ההגנה.

4.כיום אין מחלוקת שהתובעת היא הבעלים של 6,220 מ"ר מתוך השטח המשמש את שדה דב. בעלותה של התובעת באותן חלקות הינה בעלות משותפת עם הנתבעת. אין מחלוקת שהנתבעת עושה שימוש ייחודי בכלל השטח, לרבות בחלקיה של התובעת באותו שטח. עוד אין מחלוקת, כי הנתבעת לא שילמה לתובעת מעולם דמי שימוש ראויים בגין השימוש שהיא עושה בקרקע.

5.סעיף 33 לחוק המקרקעין קובע: "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש".

לא יכולה להיות מחלוקת כי שותף המשתמש בכל הנכס, מפיק טובת הנאה גם מן החלקים השייכים לשותפים האחרים, ומשום כך הוא חייב בהשבה ואין חיובו מותנה בביצוע עוולה כלשהי.

נטען על ידי הנתבעת, כי הזכות לקבל דמי שימוש ראויים מכוח סעיף 33 הנ"ל סויגה בע"א 1492/90 זרקא נ' פארס, תק-על 93(1), 258, 261, במובן זה ששותף זכאי לדרוש דמי שימוש:

"רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים, גם כאשר הם לא השתמשו ביתר המקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהו ליתר השותפים".

לטענת הנתבעת הוכח, כי השימוש היחיד המותר במקרקעין היה שימוש כשדה תעופה, ולכן לא נמנע כל שימוש אחר מיתר השותפים. עוד ציינה הנתבעת, כי התובעת לא ביקשה לפנות את המדינה מן המקרקעין ולא ביקשה לעשות כל שימוש אחר באותה קרקע.

טענה זו דינה להידחות.

יש לזכור כי המקרקעין הנדונים אינם מיועדים מבחינה תכנונית לשדה תעופה. כפי שהוכח, ייעודם של המקרקעין על פי התב"ע הוא למגורים, ולכן יכולה הייתה התובעת לעשות במקרקעין שימוש על פי התב"ע או להשכיר את השטח לצורך הקמת שדה תעופה על פי חוק הטיס.

לכן לא ניתן לומר שאנו נמצאים במצב של "זה נהנה וזה אינו חסר".

המסקנה העובדתית היא, שהתובעת אכן יכולה הייתה להצמיח לעצמה הכנסה מן הקרקע, בין בדרך של בנייה למגורים על פי התב"ע, ובין בדרך של השכרת הקרקע לשימושו של אחר כשדה תעופה.

6.הנתבעת הקדישה חלק ניכר מסיכומיה לשאלת הוכחת תשלום התמורה על ידי התובעת עבור המקרקעין, והשלכותיו של עניין זה על זכאותה של התובעת לתשלום דמי השימוש הראויים.

כבר בפסק דינו של כב' השופט בנימיני נקבע, כי הנתבעת לא הוכיחה שהתובעת לא שילמה בגין המקרקעין. מאחר ועניין זה הוכרע ופסק דינו של כב' השופט בנימיני הפך לחלוט, למעט השינוי שנעשה בו בבית המשפט העליון, אין מנוס מן הקביעה שלא הוכח שהתובעת לא שילמה עבור המקרקעין, ולכן טענות הנתבעת לעניין הפחתת תשלום דמי השימוש הראויים בשל עניין זה - נדחית.