חברת החשמל לישראל בעמ ואח' נ' אבו אל היג'א ואח'

פסק דין

לפני תביעה כספית בה עותרת התובעת לחייב את הנתבעים בהוצאות בסך 277,471 ₪ בהן נשאה, לפי הטענה, בשל שינויים ברשת החשמל שביצעה לאחר שגילתה בביקורת שגרתית כי התובע ביצע תוספת בנייה לבניין שבבעלותו בקרבה מסוכנת לעמוד חשמל.

היא עותרת לחייב בסכום לעיל את התובע (נתבע 1); את עיריית טמרה (נתבעת 2) שלטענתה פעלה בניגוד להתחייבותה כלפי התובעת משנת 68 בו התחייבה כי אין לבנות בניינים מתחת לקווי החשמל הקיימים ואין להקים בניין או חלק בולט ממנו במרחק פחות מ – 5 מטרים מקו אנכי משוך אל הקרקע מהתיל הקרוב ביותר של קו חשמל גבוה; וכן את הוועדה המקומית לתכנון ובניה שפלת הגליל (נתבעת 3) שלא הורתה על הריסת המבנה, התרשלה בבחינת הבקשה להיתר בנייה במסגרת לגליזציה שהתבקשה והעניקה היתר חרף הקרבה המסוכנת.

לטענת הנתבע, הנזק, המוכחש, ארע עקב רשלנותה של התובעת שנתנה הסכמתה ואישרה בחתימתה את תוספת הבנייה ולא התריעה מפני סכנה אלא שנים לאחר גמר הבנייה.

הבנייה בוצעה לפי היתר, התובעת חתמה בעצמה על המפה שבה הופיעו כל הגורמים הרלוונטיים כולל עמוד החשמל שבקרבת הבית. משהתובעת אישרה את הבנייה היא מנועה מלטעון לנזק.

הנתבע מבהיר כי לו הייתה פונה אליו במהלך הבנייה ומודיע לו כי עליו להפסיק את הבנייה אחרת יישא בהוצאות של מאות אלפי ₪ היה מפסיקן לאלתר, שכן אין היגיון בתשלום סכומי עתק בגין תוספת של 30 מ"ר.

הנתבע מוסיף וטוען כי עמוד החשמל הוקם בתוך מגרשו באופן שמנע ממנו לנצל את מלוא שטחו.

לנתבע טענות לגבי התחייבות עיריית טמרה לחברת חשמל שיוצרת מכשול להתפתחות העיר וניתנה בשנות ה – 60 אך אינה רלוונטית לשנות ה 2000.

הנתבע מוסיף וטוען כי שינוי רשת החשמל היה מתוכנן מראש ומטרתו היתה לשרת את כל השכונה בה מתגורר הנתבע בטמרה ולכן אין זה צודק לנסות לגלגל עליו את ההוצאות (שגובהן מוכחש) שעה שעסקינן בהוצאת תשתית הבאה להיטיב עם הכלל ולפתור בעיה גלובלית.

לטענת הנתבעת 2 – הנתבעת 3 היא שהוציאה את היתר הבנייה. העירייה אינה מוסמכת להנפיק היתרי בנייה כנטען. משציין הנתבע 1 על גבי תכנית הבנייה שצרף לבקשה להיתר את קו החשמל הממוקם בסמוך למקרקעין היה עליה ליידע או לקבוע לנתבע 1 אמצעי זהירות בעת ביצוע העבודה. אין העירייה כרשות מקומית אחראית לקביעת אמצעי זהירות ואחריות זו מוטלת על הנתבעת 3.

ביחס להתחייבות משנת 1968 – התחייבות זו חלה רק על המקרקעין בתשריט ולא על המקרקעין בהן בוצעו העבודות. התכלית לשמה נערכה ההתחייבות הייתה לשמור מצב קיים עד לאישור תוכנית בנין ערים. משאושרה התכנית, תוקף ההתחייבות פג.

לטענת הנתבעת 3 היתר הבנייה ניתן לאחר שהתקבל אישור חברת החשמל לתוספת ולכן דין התביעה להדחות. לא רק שהתובעת נתנה אישורה בכתב להיתר הבנייה אלא אף חתמה על הסכמתה לתשריט המצורף כחלק בלתי נפרד לבקשה בו מסומנים בין היתר, המבנה נשוא התביעה, עמודי החשמל, מיקומם והמרחק בינם למבנה, ואין לה להלין אלא על עצמה.

הנתבעת 3 הגישה הודעת צד ג' נגד הנתבע 1 והראל חברה לביטוח בע"מ ברם ההודעה נגד חברת הביטוח נדחתה בהסכמה.

הצדדים הגישו ראיותיהם בתצהירים, חוות דעת ומסמכים.

לאחר הגשת הנ"ל ביקשו הצדדים לקבל פסק דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט ללא הנמקה, תוך הסתמכות על הראיות שהוגשו וסיכומים בע"פ.

לאחר שעיינתי בטענות ובראיות מצאתי להשית חיוב על נתבע 1 בסך 20,000 ₪ ונתבעת 3 בסך 20,000 ₪. אני מבהירה כי החיובים הינם חיובים נפרדים ולא ביחד.

בפסיקת הסכום איזנתי בין הטענות ושקללתי את אישור התובעת לתוספת הבנייה שנעשתה, את השיהוי ואת הבעייתיות בסכום המבוקש, הוכחתו, המידתיות שבו וייחודו לנתבע להבדיל מהצורך המערכתי שאולי עמד על הפרק ממילא. מנגד שקלתי את הבנייה הלא חוקית (הגם שקיבלה אישור לאחר מעשה אך, עדיין יש חריגה נוספת מעבר למה שהותר), והסכנה שייצר הנתבע תוך שקשה לקבל את הטענה שבתום לב לא הבין שקרבה של סנטימטרים ספורים לעמוד מתח גבוה אינה כדין ויוצרת סיכון. כן נתתי משקל להתרשלות הוועדה לתכנון ובניה שאישרה את התוספת הנ"ל בניגוד לדין ותוך יצירת סיכון. איני סבורה כי יש מקום לחייב את העיריה.

אשר על כן התביעה מתקבלת חלקית. נתבעת 1 ישלם לתובעת סך 20,000 ₪ וכך גם נתבעת 3 בחיובים נפרדים.

כל אחד מצדדים אלו בנפרד יישא בהוצאות התובעת ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,500 ₪. בנוסף הם ישפו אותה, בחלקים שווים ובנפרד, באגרה ראשונה ששולמה, לפי קבלה שתמציא להם. ההודעה נגד צד שלישי 2 (שהוא גם הנתבע 1), נדחית ללא צו להוצאות.

נתבע 1, בנסיבותיו האישיות כפי שפורטו בפני, יהיה רשאי לפרוס את החוב הכולל ל-5 תשלומים שווים ורצופים שהראשון בהם ב1/10/13 ובאחד לכל חודש עוקב. היה ולא יעמוד בכל תשלום או חלקו יעמוד לפירעון מידי יתרת הסכום שטרם נפרע.