חברה מחצבת ורד בעמ ואח' נ' קרן קיימת לישראל

פסק דין

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בפתח-תקווה (כב' השופט שטרנליכט).

לבית משפט קמא הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני, שם התבקש בית משפט קמא להורות למבקשות כאן להימנע מביצוע עבודות חציבה, הכשרת קרקע, כריתת עצים וכל פעולה שהיא בשטח באזור יער עירון.

בית משפט קמא נעתר לבקשה.

כלל יסוד הוא שהמבקש צו מניעה זמני צריך להראות קיומה של זכות לכאורה ושמאזן הנוחות נוטה לטובתו.

אין מחלוקת שהמשיבה היא זו הממונה על נטיעת יערות, טיפול בהם, הקמת אתרי נופש ביערות, שמירתם והחזקתם. כמו כן אין מחלוקת שלמשיבה אין כל זכות קניין במקרקעין הנדונים בתובענה זו.

המבקשות הינן בעלות זכויות מכוח הסכמי הרשאה במקרקעין הנדונים לצורך כרייה וחציבה, וזאת מזה למעלה מ-20 שנה, כאשר תוקף ההרשאה הוארך עד שנת 2033. יצוין כי למבקשות היתרי הבנייה הדרושים מהוועדה המקומית.

זכויות אלה הוקנו למבקשות על ידי מינהל מקרקעי ישראל, אשר משום מה לא צורף להליך בבית משפט קמא ועמדתו, כבעלים של הקרקע, לא נשמעה.

לטענת המשיבה, המשך העבודות במקום יגרום לנזק שקשה יהיה לתקנו.

במהלך הדיון היום הוברר לי שנכון ליום הגשת הבקשה למתן צו מניעה זמני בבית משפט קמא כבר נכרתו העצים, ולא קיימת קרקע שהצו מבוקש לגביה עליה נטועים עצים. עוד התברר, כי המבקשות מחויבות לבצע שיקום של הקרקע בתום החציבה.

אין מחלוקת כי לפי הוראות תמ"א 22 מדובר בשטח המיועד ליער. מאחר וכך, הרי לאור זכויותיה של הקרן הקיימת לישראל היא ממונה על כל הפעולות הנדרשות לשמירת היערות ונטיעתם.

מאחר ונכון ליום הגשת הבקשה לא היה יער במקום שניתן לשמור עליו או לטפחו, לא ברור מהי זכותה של הקק"ל לפנות בבקשה מסוג זה. יש לזכור שהמבקשות מחויבות לשקם את שטח המחצבה לאחר גמר פעולות החציבה, כך שניתן יהיה לטעת יער במקום בו נכרתו העצים עוד קודם להגשת הבקשה לצו מניעה זמני.

מכיוון שזהו המצב העובדתי, מצומצם העניין הדורש בדיקה לשאלה האם לאחר פעולות השיקום ניתן יהיה אכן לטעת יער במקום.

בבקשה למתן צו מניעה זמני נטען ששיקום השטח ידרוש תהליכים ביולוגיים ארוכים, השקעת משאבים רבים וזמן עבודה וחומרי עבודה יקרים.

מאחר ושיקום הקרקע הוא עניין שבחובת המבקשות, הרי שעליהן יהיה, בבוא היום, לשאת בכל ההוצאות הללו ואין זה מעניינה של המשיבה מה הנזק הכלכלי שייגרם למבקשות עקב כך.

לא נטען ששיקום הקרקע הוא בלתי אפשרי, אלא שהוא מחייב השקעה כספית ניכרת.

כפי שציינתי, השקעה כספית זו אינה מעניינה של המשיבה לאור התחייבות המבקשות לבצע את השיקום לאחר סיום החציבה.

מאידך, הראו המבקשות כי הנזק הנגרם להן מידי יום עקב הפסקת פעולות החציבה עומד על סכום העולה על 130,000 ₪ לכל יום של עיכוב החציבה.

לאור העובדה שהזכויות המוקנות למשיבה הן אך ורק בתחום נטיעת היערות, שמירה עליהם וטיפוחם, ולאור העובדה שכבר בעת הגשת הבקשה לבית משפט קמא לא היה במקום יער – הרי שזכותה של הקק"ל להגיש בקשה כפי שהגישה מוטלת בספק ניכר. אמנם תמ"א 22 מייעדת את המקום ליער ולכן תהא למשיבה הזכות לאכוף על המבקשות את ביצוע שיקום היער לכשיגיע הזמן לכך.

מאחר והיער ניתן לשיקום, אפילו על פי דברי המשיבה, ושיקום זה יבוצע על ידי המבקשות ועל חשבונן, ומאחר והנזק הנגרם למבקשות עקב מתן הצו הזמני הוא כבד מאוד – אני סבור שלא היה מקום ליתן צו מניעה זמני.