חב' לביטוח נ' לימיטד

החלטה

בפניי בקשה לשומת הוצאות.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה, אני מורה כדלקמן.

אגרות בית משפט - תשלום האגרות הוכח כדין. לפיכך יש לאשר הוצאה זו.

הוצאות פרוטוקול- תשלום ההוצאה הוכח כדין ולפיכך יש לאשרו.

שכ"ט עו"ד ששולם לנתבעת בעקבות פסק הדין הראשון של בית המשפט המחוזי-

התובעת 1 שילמה לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 46,200 ₪ בעקבות פסק הדין הראשון שניתן בתיק זה. לימים, ביטל בית המשפט העליון את פסק הדין הראשון, ומאוחר יותר, במסגרת פסק הדין השני, שניתן לאחר שהדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי, התקבלה התביעה. התובעת 1 טוענת כי משבוטלה זכייתה של הנתבעת על פי פסק הדין הראשון, יש להחזיר לתובעת 1 את מה ששילמה לנתבעת מכוחו.

אין מקום לאשר הוצאה זו במסגרת שומת הוצאות, משום שהדבר חורג מגדר סמכותו של רשם בבואו לשום את הוצאות ההליך. סמכות הרשם בהליך של שומת הוצאות היא סמכות טכנית בעיקרה: לקבוע מהן הוצאות המשפט שהיו סבירות ודרושות בהליך כנדרש לפי תקנה 513(2). הא ותו לא. לא ניתן מכוחה של סמכות זו לקבוע חיובים מהותיים שלא נקבעו מפורשות בפסק הדין, כגון, חובת ההשבה בעקבות ביטולו של פסק דין במסגרת הליכי ערעור. מבלי לקבוע מסמרות בדבר הדרך הדיונית הנכונה, פתוחה הדרך בפני התובעת 1 לדרוש השבה של סכום זה בכל דרך אחרת, כגון במסגרת בקשת הבהרה אל בית המשפט העליון שביטל את פסק דינו הראשון של בית המשפט המחוזי, או אל בית המשפט המחוזי (המותב שנתן את פסק הדין), או במסגרת תביעת השבה. יצויין כי ההסתמכות על ספרו של הנשיא בדימוס א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, בע' 743, אינה מועילה לתובעת 1, שכן שם מדובר על רשם של ערכאת הערעור, המוסמך להורות על השבת הוצאות שחוייב בהן הצד שהפסיד בערכאה הדיונית, כפועל יוצא של החלטת ערכאת הערעור, ואילו כאן עסקינן בשומת הוצאות בפני רשם הערכאה הדיונית, שלהבדיל מרשם הערכאה הערעורית, איננו מוסמך לשום הוצאות שהן פועל יוצא של החלטת ערכאת הערעור.

הוצאות שנפסקו לטובת הנתבעת במסגרת פסק הדין הראשון, קודם שבוטל-

התובעת 1 שילמה לנתבעת הוצאות משפט על פי פסק הדין הראשון בסך של 95,000 ₪. כעת היא דורשת את השבתן, לנוכח ביטולו של פסק הדין הראשון במסגרת הערעור.

דינן של הוצאות אלה הוא כדין שכר הטרחה שנפסק במסגרת פסק הדין הראשון, ולא ניתן לאשרן בהליך של שומת הוצאות.

הוצאות שפסק בית המשפט העליון במסגרת הערעור-

בית המשפט העליון חייב את הנתבעת לשלם לתובעת 1 את הוצאות הערעור בסך 30,000 ₪. הוצאות אלה אינן ענין לשומה על ידי בית המשפט המחוזי, והפסיקתה צריכה להיות מוגשת לחתימה בבית המשפט העליון.

הוצאות הגישור-

אין מקום לאשר הוצאה זו, שכן לא ניתן לומר על הוצאות מסוג זה שהן הוצאות הדרושות לניהול המשפט, שהרי הליך גישור הוא הליך וולנטרי, וניתן היה לברר את המשפט גם בלעדיו. לפי תקנה 513(2), לא די בכך שמדובר בהוצאות סבירות וצריך בנוסף שיהיה מדובר בהוצאות "דרושות". זאת ועוד, בנוגע לגישור השני, בפני עו"ד ליפא מאיר, הרי שמדובר בגישור במסגרת הליכי הערעור בבית המשפט העליון. לפיכך, הוצאות כאלה הן ענין לשומת הוצאות בבית המשפט העליון, אם בכלל.

הפרשי הצמדה וריבית-

יש לשערך את הסכומים שאושרו לעיל בדרך השיערוך בה נקטה התובעת 1, שכן בית המשפט הורה במסגרת פסק דינו כי ההוצאות ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ולא רק ממועד השומה. גם לגופו של ענין יש הצדקה להשית ריבית פיגורים, שכן הנתבעת צריכה היתה לשלם את הוצאות האגרה והפרוטוקול לאלתר, בהיותן ברורות ולא שנויות במחלוקת אמיתית, דבר שלא עשתה.

הנתבעת תשלם הוצאות הבקשה בסך 3,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ב כסלו תשע"ב, 18 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.

חגי ברנר, שופט