חאלד עבד אלחמיד דאוד יוסף זועבי ואח' נ' מדינת ישראל – אגף רישום והסדר המקרקעין

1. מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 23.10.2017 (ת"א 506/84; השופט י' אברהם), במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים לביטול החלטות שניתנו במעמד צד אחד בתאריכים 8.8.2013 ו-11.9.2013 (להלן: בקשת הביטול). בהחלטות אלה, נעתר בית המשפט קמא לבקשות המשיבה, והורה לה למנות שמאי מומחה לצורך קידום הליך הסדר הזכויות במקרקעין בכפר טמרה אל זועביה – בהתאם לעקרונות והצעות פקיד ההסדר.

           לטענת המבקשים – המציינים כי הן בקשת המשיבה למתן הוראות והן ההחלטות שהתקבלו בעקבותיה לא הומצאו להם בזמן אמת – בקשת הביטול הוגשה בתוך המועד הקבוע בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לגופן של החלטות, המבקשים סבורים כי מינוי המומחה העצמאי אינו נחוץ, פוגע בקידום ההסדר, ואף מנוגד לפסק הדין שניתן בבית משפט זה בע"א 158/89 מדינת ישראל נ' זועבי (19.1.2004), והטיל את מלאכת השומה על "המעריך הרשמי". לעומתם, המשיבה גורסת כי המבקשים ידעו על ההחלטות הרלוונטיות זמן רב בטרם ביקשו את ביטולן – ומכאן שגם אם אלה הומצאו באיחור, המועד להגשת בקשת הביטול חלף עבר לו. כאמור, בית המשפט המחוזי אימץ את עמדת המשיבה, וקבע כי ההחלטות הובאו לידיעת המבקשים חודשים ארוכים עובר להגשת בקשת הביטול, ומכאן שזו הוגשה באיחור – ומבלי שהוצג "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשתה. מכאן בקשת רשות הערעור שבכותרת.

           לטענת המבקשים, להחלטות שביטולן מתבקש השפעה מהותית על גורל ערעורם התלוי ועומד כנגד תיקון לוח הזכויות במקרקעין שבהסדר (עש"א 8715-02-17; להלן: הערעור) – שכן, כפי שציינה המשיבה בהודעתה המצוטטת בהחלטת בית המשפט קמא, תיקון זה מבוסס, בין היתר, על אותן החלטות (להלן: הודעת התיקון). משום כך, היה, לדעתם, על בית המשפט המחוזי לדון בבקשת הביטול לגופה, ולא להסתפק בהכרעה פרוצדוראלית בסוגיית הארכה. כך או כך, המבקשים סבורים כי הם הצביעו על "טעם מיוחד" להארכת המועד, שכן הליכי הערעור התלויים ועומדים עוסקים באותו עניין ממש – הסדר הזכויות במקרקעין בכפר – וממילא, לא ייגרם כל נזק כתוצאה מן הביטול המאוחר של ההחלטות הרלוונטיות.

2. בדונו האם להעניק רשות ערעור על החלטה הדוחה בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד, על בית המשפט לאזן בין שיקולים שונים, לרבות מהות ההכרעה מושא בקשת הביטול; מאזן הנזק והתועלת, במישור הדיוני והמהותי, כתוצאה ממתן רשות ערעור; וההיבטים העקרוניים והמעשיים שמלווים את הבקשה. מאחר וההחלטות שביטולן התבקש – ולא ניתן יהיה להשיג עליהן במסגרת אחרת – בעלות משקל, ניתן לסבור כי שיקולים אלה תומכים במתן רשות ערעור בענייננו. על משקלן של החלטות אלה ניתן ללמוד מהודעת התיקון שפורסמה ביום 3.11.2016, ובה נאמר כי התיקונים בלוח הזכויות בוצעו, בין היתר, בהתאם להחלטה מיום 8.8.2013. לעומת זאת, הגם שהיחס המדויק בין ההליכים לא הובהר כדבעי, הערעור התלוי ועומד כנגד התיקונים בלוח הזכויות מקהה במידת מה את החשש מפני סרבול מיותר. משום כך, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

3. עם זאת, דין הערעור להידחות לגופו, אף ללא צורך בתשובה. כלל מושרש הוא כי "משעה שהוכחה ידיעה מלאה וברורה של בעל דין על פסק דין שניתן בעניינו, ובייחוד בנסיבות שבהן יש אינדיקציה לחוסר תום לב, הרי שיהא מושתק מלטעון כי המועד לנקיטת הליכים מתחיל להימנות רק ממועד ההמצאה בפועל" (רע"א 4131/17 יהלומי מור ברדרס בע"מ נ' מור, פסקה 9 (15.8.2017); ראו גם רע"א 1273/15מאירפלד השקעות וניהול בע"מ נ' סטרפלאסט תעשיות 1967 בע"מ, פסקה 15 (21.4.2015); להלן: עניין מאירפלד). בענייננו, נקבע כי ההחלטות הרלוונטיות הובאו לידיעת המבקשים לפחות שישה חודשים עובר להגשת בקשת הביטול – קרי, ביום 31.1.2017 לכל המאוחר. כך ניתן ללמוד מן ההודעה שהגישו המבקשים לבית המשפט קמא באותו מועד, ובה הזכירו את ההחלטה מיום 8.8.2013, וכך נאמר במפורש בבקשת הביטול מיום 27.7.2017. תימוכין לקביעה זו ניתן למצוא גם בבקשה הנוכחית, בה הסבירו המבקשים כי איחרו בהגשת בקשת הביטול משום שסברו שהשגותיהם כלפי ההחלטות משנת 2013 יידונו בערעור שהגישו ביום 5.2.2017. הנה כי כן, המבקשים חרגו בצורה ניכרת וברורה מסד הזמנים הקבוע בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי – התקף גם ביחס לבקשות ביטול מחובת הצדק (רע"א 4538/11צמח נ' גבאי, פסקה 25 (3.1.2013); להלן: עניין צמח).

4. מכאן, יש לבחון האם עלה בידי המבקשים להציג "טעם מיוחד", כמובנו  בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, למתן ארכה. אפתח ואומר כי בנוגע לפרשנות דרישה זו חלה התפתחות פסיקתית, וכי כיום – יותר מבעבר – ישנה הכרה במורכבות שמעוררות בקשות לביטול החלטות שניתנו במעמד צד אחד, ונכונות להגמיש את דרישות הסף. כך, למשל, נאמר ברע"א 1000/17 פלוני נ' פלוני, פסקה 8 (12.9.2017)), כי עם השנים  –

"אומצה אמת מידה 'מרוככת' לבחינת בקשות מהסוג האמור, כך שבית המשפט נדרש לאזן בין מספר שיקולים ובהם 'עקרון סופיות הדיון ויעילותו, התנהגותם של הצדדים ותום-לבם, נסיבותיו של האיחור, מידתו והשלכתו על אינטרס ההסתמכות של הצד האחר, מהות הסוגייה וחשיבותה הציבורית, וסיכוייו של ההליך'".

לפיכך, גם כאשר הגורמים לאיחור הדורש "טעם מיוחד" אינם נובעים מאירוע בלתי צפוי ובלתי נשלט אין בכך, כשלעצמו, כדי לסתום את הגולל על הבקשה. כאמור, על בית המשפט לבחון את מכלול השיקולים שהוצגו, משום שגם בהיעדר גורם חיצוני לאיחור עשוי להימצא צידוק למתן ארכה לנקיטת ההליך – תוך "ריפוי" הפגיעה בבעל הדין שכנגד באמצעות פסיקת הוצאות (שם; רע"א 3776/16 גנים נ' רחל, פסקאות י-יד (15.8.2016)). בהקשר זה, נודעת חשיבות מיוחדת לסיכויי ההליך העיקרי, הואיל והתעלמות מהם עלולה להוביל לפגיעה בלתי מידתית במבקש הארכה – ולסגור בפניו את דלתות בית המשפט אף שטענותיו המהותיות ראויות לבירור. משום כך, הלכה היא כי "יש 'לפזול' אל עבר ההליך העיקרי ולבחון את סיכוייו הלכאוריים" (עניין צמח, פסקה 26).

           דא עקא, אף שבקשת הביטול בענייננו אינה נטולת יסוד, בית המשפט קמא לא ייחס לסיכוייה כל משקל בהכרעתו בסוגיית הארכה. בית המשפט הנחה את עצמו בבחינת האיחור על פי המבחן הישן יותר של אירוע בלתי נשלט. כאמור, מגמת הפסיקה אינה מסתפקת בכך. כפי שהובא, המבקשים טענו כי בקשות המשיבה משנת 2013, וההחלטות שהתקבלו בהן כעבור ימים ספורים, לא הומצאו להם בזמן אמת – ומן ההחלטה מושא ההליך דנן עולה כי המשיבה אישרה שאין בידיה אסמכתאות לסתור. בנסיבות אלה, ראוי היה "לפזול" גם אל הסיכויים לביטול ההחלטות הרלוונטיות מחובת הצדק – ולחלופין, מכוח שיקול דעת בית המשפט – ולבחון האם יש בהם כדי להוביל להארכת המועד, תוך חיוב בהוצאות. באופן דומה, היה מקום לבחון את הרלוונטיות של הערעור התלוי ועומד, שהמבקשים טוענים כי יש לו זיקה מהותית להחלטות שביטולן מתבקש. ככל שזיקה כזו אכן קיימת – וכפי שציינתי לעיל, התמונה בעניין לא הובהרה – הערעור עשוי להפחית את משקל אינטרס ההסתמכות של המשיבה ועקרון סופיות הדיון, ולהטות את הכף לזכות מתן הארכה.