חאלד ואח' נ' נהיר ואח'

החלטה

נתבע 1 מבקש כי התובע, תושב בית-לחם, יחוייב בהפקדת ערובה להוצאותיו, נוכח מקום מושבו, טענתו בדבר חסרון כיס של התובע, וסיכויי התביעה הנמוכים נגדו, כנטען.

עסקינן בתביעה שהוגשה כנגד נתבע 1, בעלי מקרקעין, נתבעת 2, מעסיקתו הישירה לפי הנטען, גלל אירוע במהלכו נגרמו לו נזקי גוף נטענים כתוצאה מנפילת מתכת על גבו, במהלך עבודתו. בכתב התביעה מיוחסת לנתבע 1 אחריות ישירה להעסקתו בפועל של הנתבע.

התובע מתנגד לבקשה, וטוען בין היתר כי סיכויי התביעה טובים וכי חיובו בהפקדת ערובה יחסום למעשה את זכותו לבוא בין שערי בית המשפט גם כנגד המבקש.

עיינתי בכתבי הטענות ושוכנעתי, כי דין הבקשה להידחות.

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 מתווה את נקודת המוצא, כשבבחינת האפשרות לחייב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות נתבע. לא פעם הובהר בפסיקת בתי המשפט מכלול השיקולים שיש לבחון בבקשות כגון דא. בעוד, שבתובע תושב ישראל, ככלל, נודעת נפקות רבה לזכות הגישה לערכאות ולזכות הקניין של תובע, והנטייה לחייבו בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הצד שכנגד מצומצמת עד מאד, נקודת האיזון כאשר בתושב האזור עסקינן שונה, שכן במקרה זה גם שיקולים הנעוצים באפשרויות של אכיפה עתידית באים לכלל ביטוי, עת מוחזק תושב האזור כמי שמתגורר מחוץ לתחום השיפוט [בהקשר זה השוו, למשל, רע"א 2310/0 אבו קבע נ' מדינת ישראל (מצוי במאגרים המשפטיים ; 27.6.10)].

יחד עם זאת, אין בהיותו של תובע תושב האזור כדי להוביל למסקנה, לפיה בכל מקרה ומקרה יחוב תושב האזור – אינהרנטית – בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות נתבע. הלכה למעשה, מקום מושבו של התובע הינו אך אחד השיקולים שיש לבחון, ולצידו, בין היתר, על בית המשפט לבחון, ככל הניתן, את סיכויי התביעה ואת מצבו הכלכלי של התובע, והשלכתו על האינטרסים של הצדדים שניהם [בהקשרים אלה השוו, בין היתר: עניין אבו קבע לעיל, בר"ע (י-ם) 308/08 מדינת ישראל נ' סבאח (מצוי במאגרים המשפטיים ; 26.2.08), ת.א (י-ם) 44905-08-10 עבד ארחמאן נ' מדינת ישראל (מצוי במאגרים המשפטיים ; 01.05.11), ת.א (י-ם) 13502-11-11 עבד אלסלאם נ' ש.כ תומר השקעות ובניין בע"מ (מצוי במאגרים המשפטיים ; 10.9.13), ת.א (י-ם) 41619-02-12 חושיה נ' אחים טהה בניין והנדסה בע"מ (מצוי במאגרים המשפטיים ; 11.9.13), והאסמכתאות בהם].

מן הכלל אל הפרט.

לא ניתן לקבוע על אתר בשלב טרומי זה כי עסקינן בתובענה משוללת יסוד (בין היתר, בשים לב לגרסה העובדתית התמציתית, יש לומר, שהובאה בכתב ההגנה מטעם נתבע 1). גם אם יתכן, כי בשלב מאוחר יותר, ובמהלך שמיעת הראיות, תתבררנה עובדות שיהא בהן כדי להבהיר את גדרי המחלוקת הנעוצה, למקרא כתבי הטענות, גם בין הנתבעים עצמם ביחס לחבות כלפי התובע, סיפור המעשה המגולל בכתב התביעה הינו ברור דיו על מנת לשלול קביעה כי עסקינן בתביעת סרק.

אף אין דין תובע, אשר עבד לפי הנטען בישראל ומתגורר בבית לחם, כדין תובע המתגורר בחבל עזה, באשר לסיכויי אכיפתן הפוטנציאלית של הוצאות, ככל שייפסקו נגדו בעתיד. גם אם אכיפה שכזו, בנסיבות העניין, איננה פשוטה, ספק אם ניתן לומר שהיא בלתי אפשרית.

בכל הקשור עם מצבו הכלכלי הנטען של התובע, הרי שדומני, כי תוחלת הנזק המהותי הפוטנציאלי העלול להיגרם לתובע היה ותיחסם דרכו בפועל מלהוכיח עניינו בבית המשפט, גדולה מזו שעלולה להיגרם לנתבע, ככל שבהמשך הדרך, ייקבע כי על התובע לשאת בהוצאותיו.

בנסיבות אלה, איני נעתר לעת הזו לבקשה.

ככל שבדעת איזה מן הנתבעים להגיש חוות דעת רפואית מטעמו, יעשה כן תוך 60 יום.

ניתנה היום, י"ז אדר ב תשע"ד, 19 מרץ 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: