חאיק נ' דרעי ואח'

פסק דין

בפניי ערעור על החלטתה של כב' הרשמת קרן כץ מיום 14.9.11 בתיק תא"ק 41204-12-09 לפיה נתקבלה בקשת המשיבים לביטול פס"ד אשר ניתן כנגדם במעמד צד אחד בתאריך 26.10.10, לפינוי ולסילוק יד ממגרש שבבעלות המערערת. כמו כן, חוייבה המערערת בהוצאות בסך 3,000 ₪.

בהתאם להחלטתי הגישו הצדדים עיקרי טיעון, המשיבים הגישו תגובה מפורטת לערעור בה פירטו טענותיהם והשתלשלות העניינים . המשיבים טוענים כי דינו של הערעור להידחות ואף עותרים לחיוב בהוצאות.

במסגרת טענותיה טענה המערערת, כי שגתה כב' הרשמת בהחלטתה בין היתר משחייבה את המערערת בהוצאות המשיבים בסך של 3,000 ₪ שכן נקבע בהחלטה הנ"ל כי כתב התביעה הומצא כדין.

לטענת המערערת, המשיבים לא נתנו הסבר כלשהו בדבר אי הגשת בקשת רשות להתגונן על ידם וזאת כאשר ידעו על ההליך המתנהל נגדם. לטענתה, שגתה כב' הרשמת בקביעתה כי על המערערת היה להוכיח את הפרטים הנוגעים להעברת הבעלות ולהביא ראיות לכך.

בנוסף טענה המערערת, כי באשר לסוגיית ההשתק יש להעדיף את עיקרון סופיות הדיון וכן להחיל את ההשתק ומעשה בית הדין על חליפיו של בעל דין ו/או על צד שכבר ניתנה לו הזדמנות להביא טענותיו (בענייננו: על המשיבים).

לאחר ששקלתי כלל הטענות שהובאו בפניי, ובחנתי טענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להתקבל.

כפי שציינה כב' הרשמת בהחלטתה :" לאור האמור לעיל, בוצעה מסירה כדין ויש לבחון את הבקשה לאור שיקול הדעת המוקנה לביהמ"ש ולא לבטלו מתוך חובת הצדק." (עמ' 8 מתוך 13 לפסה"ד). מכאן שביטול פסה"ד מחובת הצדק נדחה, ואין למשיבים זכות קנויה לביטול פסה"ד כנגדם והם תלויים בשיקול דעתו של ביהמ"ש.

משנדחתה הבקשה לביטול פסה"ד מחובת הצדק, נבחנה בקשת הביטול מכוח שיקול הדעת של בית המשפט.

במסגרת בקשה לביטול פסה"ד מכוח שיקול הדעת בוחן ביהמ"ש את סיבת המחדל של אי התגוננות ואת סיכויי ההגנה, כאשר סיכויי ההגנה הינו השיקול המכריע.

על ביהמ"ש לבחון האם הביטול עשוי להצמיח תועלת למבקש הביטול, האם קיום דיון בטענות ההגנה עשוי להוביל למתן החלטה שונה מזו שניתנה, שאם לא כן אין תועלת ממשית בביטול.

ראה בנידון בספרו של זוסמן:" סדרי הדין האזרחי" מהדורה שישית, עמ' 696, 698.

מעיון בחומר ובתיק אשר הובא בפניי עולה, כי אין נימוק של ממש באשר לסיבת מחדלם של המשיבים באי הגשת בקשת רשות להתגונן מטעמם. אכן קבעה ההלכה הפסוקה כי סיכויי ההצלחה הינו השיקול המרכזי עליו יסמוך ביהמ"ש, אך עדיין על מבקש הביטול ליתן טעם של ממש לסיבת מחדלו שאם לא כן נמצא כי אין חשיבות למועדים שקבע המחוקק והם יישארו כאות מתה.

מכאן לבחינת סיכויי ההגנה של המשיבים, אליהם התייחסה הרשמת בהחלטתה.

מקובל עליי הניתוח המשפטי שבהחלטה ואולם התוצאה איננה מקובלת עליי.

הרחבת הלכת מעשה בית דין הוכרה בפסיקה כחלה גם על מי שלא היה צד להליך הקודם ודיני ההשתק חלים גם על צדדים שחלה לגביהם זיקה משותפת לנכס שבמחלוקת.

בע"א 440/70 הרחיב ביהמ"ש את תחולת תורת ההשתק לבי קונה ומוכר של נכס וקבע, בין היתר, :" מקום שהיה הליך קודם בדבר נכס מקרקעין, ולאחר שההליך הסתיים הועברו הזכויות בנכס מיד ליד, הבעלים הנעבר קשור במעשה בית דין של המעביר ככל שהוא נגוע לנכס."

בפסה"ד הנ"ל נאמר בעניין הרחבת הכלל בעמ' 289 כדלקמן: " הכלל האמור, המגביל מעשה בית דין למי שהיה בעל דין במשפט, מבוסס על הרעיון, שמי שהיה לו יומו בבית המשפט לא ישמיע את דברו בשניה, למען יהיה סוף לריב ולדיונים. אך למי שלא היה בעל דין, לא הייתה שעת כושר להביא דברו לפי השופט, ולכן אין משתיקים אותו עקב מעשה בית דין שהיה בין אחרים." (שם בע' 838)

אכן, כלל זה כוחו עמו גם כאן, אלא שכפי שאמר כב' הנשיא שם, קיים מעשה בית דין לא רק בין אותם הצדדים השתתפו בדיון, אלא גם בין אותם "אנשים מסוימים אחרים, הקשורים בפסק הדין (וזכאים להינות ממנו) מפאת קרבת עניינם לעניין המתדיינים (PRIVITY) , שם, שם). רעיון זה, לפיו למרות חוסר הזהות של בעלי הדין קיימת זהות אחרת מבחינה משפטית, שדי בה כדי להשתיק את ה"קרוב לעניין", הורחב בפסיקתינו בעקבות ההלכה הפסוקה בארצות הברית ( דברי כב' השופט לנדוי בע"א 718/75 [10] הנ"ל, בעמ' 33 ) וכפי שציין כב' הנשיא זוסמן : הכלל של השתק עקב מעשה בית דין שהיה אינו כלל טכני-פורמלי, אלא הוא כלל שימושי המיועד למנוע הטרדת בעל דין יריב על ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק, כל אימת שהצדק מצדיק את הדבר--- בהיותו כלל שימושי, המיועד לעשות צדק בכל עניין ועניין על נסיבותיו השונות והמשתנות, מותר לנהוג על פיו בגמישות--- יש גם ואנו מרחיבים--- תחולתו של השתק, ומשתיקים אדם שלא היה בעל דין במשפט קודם ---"( שם בעמ' 36,35)

על כך שדינם של אנשים שעניינם קרוב לעניינם של המתדיינים, כדין המתדיינים עצמם, עמד גם כב' השופט שמגר בע"א 165/76 [11] הנ"ל, בהביאו דוגמא לכך (שחשיבותה רבה דווקא בסוגייתנו) תביעה נגד מעביד בשל אחריותו השלוחית למעשה עובדו, לאחר שהתביעה נגד העובד נדחתה (שם, בעמ' 260 וראה ע"א 55/52 ואח' עירית רמת גן ואח' נ' חברת פרדס ינאי בע"מ [12], וכן ע"א 7/64 שור נ' מדינת ישראל ואח' [13].