חאג'ב אסדי נ' מועצה מקומית טובה זנגרייה

פסק דין

1.בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע- יליד 1990, לטענתו, כתוצאה מנפילה מאופניים עליהם רכב ביום 29.7.04 בתחומה של הנתבעת (להלן: "התאונה").

לטענת התובע התאונה ארעה מחמת החלקת האופניים על חצץ ואבנים שהיו מפוזרים על הכביש. לטענת התובע, כתוצאה מהתאונה נפגע בכל גופו ובעיקר בשן- אשר נשברה ובאצבע שלישית בכף יד שמאל, ממנה נקטע הגליל הדיסטלי.

מומחה רפואי בתחום האורטופדי- פרופ' שטהל, אשר מונה על ידי בית המשפט, קבע את נכותו הצמיתה של התובע כתוצאה מהתאונה בשיעור של 5%.

2.הנתבעת- המועצה המקומית בתחומה ארעה התאונה, הכחישה את אחריותה, ולחילופין טענה לאשם תורם של התובע. בנוסף הפנתה הנתבעת לשיהוי הרב בהגשת התביעה, שיהוי אשר לטענתה, גם לה נזק ראייתי. עוד הכחישה הנתבעת את היקף הנזקים הנתבע וטענה כי המדובר בפגיעה קלה ובלתי תפקודית, אשר לא תשפיע על יכולת השתכרותו של התובע בעתיד.

3.מטעם התובע העידו: התובע, שכנו- אדם סואעד (להלן: "אדם"), אשר העיד כי ראה את התאונה בעת שהתרחשה וכן אחיו של התובע- יאסין (להלן: "יאסין"). כן הגיש התובע תמונות ממקום התאונה.

מטעם הנתבעת לא העידו כל עדים שהם (תצהיר שהוגש מטעמה, נמשך על ידה מהתיק בהעדר התייצבות המצהיר).

דיון:

4.לאחר שעיינתי בכל המסמכים שבפני, התרשמתי מעדויות העדים ושקלתי את טענות הצדדים כפי שפורטו בסיכומיהם, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל.

ראשית אציין לעניין טענת השיהוי, כי אכן בית המשפט מוסמך לדחות התביעה מחמת שיהוי, גם בתוך תקופת ההתיישנות. יחד עם זאת, ההלכה הפסוקה מורה כי יש לנהוג בגישה מצמצמת בעניין וזאת על מנת שלא למנוע מבעל דין את זכותו לערכאות מעבר לתקופת ההתיישנות הקבועה בדין. בהתאם, רק בנסיבות נדירות תדחה תביעה מחמת טענת שיהוי, זאת כגון במקרים בהם יוכח כי המדובר בניצול לרעה של ההליך השיפוטי, או כשמדובר בהסתמכות של נתבע ושינוי מצבו לרעה עקב מצג של התובע כי ויתר על תביעתו. בדרך כלל ולמעט נסיבות נדירות אלו, יש לזכור כי איחור בהגשת תביעה, הוא כשלעצמו, אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה והשתהות כל עוד הינה בתחום תקופת ההתיישנות, הינה זכותו של התובע. ראה ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים פ"ד נ"ז (5) 433, ע"א 410/87 פריד נ. יונגר פ"ע מה (3) 749.

במקרה דנן, התובע אמנם הגיש תביעתו 7 שנים לאחר התרחשות התאונה. יחד עם זאת, בהיותו קטין בעת התאונה לא חלפה תקופת ההתיישנות ואף עמדו בפני התובע מס' שנים נוספות בטרם התיישנה תביעתו. זאת ועוד, הנתבעת לא פרטה אלו ראיות אבדו, אם בכלל, כתוצאה מהשתהות זאת וכיצד נפגעה הגנתה. מששוכנעתי, כפי שיפורט להלן, כי התאונה אכן התרחשה ומשמדובר בתובע שבעת התאונה היה קטין, אינני מוצאת כי יש למנוע מהתובע את יומו בבית המשפט בשל העובדה שהתביעה הוגשה רק לאחר שבגר.

5.שוכנעתי כי התובע אכן נפגע במועד הנטען וכי כתוצאה מהפגיעה נגרמו לו החבלות הנטענות, לרבות הקטיעה באצבע. מסיכום האשפוז מיום 29.7.04- יום התאונה, עולה כי התובע הגיע לבית החולים לחדר מיון לאחר פגיעה של קטיעה חלקית של אצבע 3 ביד שמאל, חבלת בית חזה וצוין במפורש: "סיפור של נפילה מאופניים".

בהתאם לעדויות של התובע, אדם ויאסין, מצבו של התובע לאחר התאונה היה קשה. נזל ממנו הרבה דם והוא בקושי נשם (עמ' 8 שורות 10-13 וכן בעמ' 12 שורות 10-12). עוד תיארו העדים כיצד חיפש אביו של התובע את חלק האצבע שנקטע. לאור תיאור מצב התובע כאמור, לא סביר כי לאחר שהובא באמבולנס לבית החולים, היה למי ממשפחתו פנאי נפשי לרקום גרסת מרמה בקשר לתאונה. התיאור שניתן מיד בסמוך למקרה ובעת שמצבו של התובע היה מדאיג כאמור, מצביע על האותנטיות והמהימנות של התיאור ועל כך שהפגיעה ארעה אכן כתוצאה מהנפילה מהאופניים.

בהערת אגב אציין, כי לב"כ הנתבעת הותר לשלוח למומחה הרפואי שמונה מטעם בית המשפט שאלת הבהרה לעניין האפשרות כי קטיעת הגליל יכולה הייתה להתרחש כתוצאה מנפילה מאופניים. העובדה שהנתבעת לא מצאה לנכון להמציא לתיק את תשובות המומחה, מצביעה על כך שתשובתו הייתה חיובית (הגם בעצם קביעת הנכות בהתייחס לתאונה, כמתואר בחוות הדעת, יש כדי להצביע על הקשר כאמור).

עדות התובע ואדם היו קוהרנטיות. תואמות ומהימנות, הן ביחס לנסיבות ומיקום התאונה, והן ביחס לאופי הפציעה. הן התובע והן אדם סימנו באופן דומה את כיוון רכיבת התובע, את הסיבוב שעשה על האופניים ואת מקום הנפילה בסיום הסיבוב. 2 העדים תיארו את האבנים שהיו מפוזרות על הכביש ואשר אף נראות בתמונות. לדברי 2 העדים המדובר במקום בו יש דרך קבע אבנים מפוזרות וחצץ. ראה בעדות אדם: "כן האבנים מפוזרות על הכביש אפילו עד היום... כן זה מפוזר שם... כל הזמן היו אבנים. כל מיני אנשים ברכב או משאית עוברים שם, זורקים שם למועצה לא אכפת מהמזבלה שיש שם" (עמ' 6 שורות 20,22,24-25).

עדות התובע כי כשהרגיש שהוא נופל אחז בכידון של האופניים יותר חזק (עמ' 9 שורות 23-28), מסבירה את העובדה שבהתאם לעדותו ולעדות אדם, נפל כשהכידון עליו ולא עף מהאופניים, כפי שניסה ב"כ התובעת לרמוז בחקירתו.

גם בעניין הסרת הגומיות מידיות הכידון, תאמה עדות התובע, את עדות יאסין, אשר העיד אף הוא, כי הגומי מהכידון נחתך וכי הכידון היה "בלי גומי בצדדים, אפשר להכניס אצבע" (עמ' 18 שורה 7).

התיאור התואם את מקום הנפילה, אופי הנפילה והשתלשלות הדברים בעת הפציעה (החיפוש אחר האצבע, הבאת התובע לביתו, מעורבות אביו בחיפוש האצבע והזמנת האמבולנס), כל אלה שכנעו אותי כי אכן התובע נפגע בתאונה בנסיבות הנטענות על ידו.

עוד אציין כי לא מצאתי בכך שהתובע לא זכר, או הכחיש, פציעות קודמות, או אחרות אשר אירעו לו, חלקן בהיותו קטין (אף אחת מהן לא הובילה לכאורה לנכות או לפגיעה משמעותית), כדי להוות פגיעה במהימנותו באופן כזה שיפגום בגרסתו ביחס לתאונה דנן ולנסיבותיה. גם בעובדה שהתובע לא זימן לעדות אחד בשם באסם סואעד, אשר שמו מופיע כעד בטופס תביעה על פי פוליסת תאונות אישיות שהגיש אביו בשמו, אין כדי לפגום במהימנות גרסתו. כאמור, התובע נפגע בהיותו קטין. לא התובע הוא זה שמילא את הטופס בשנת 2004. התובע ואדם העידו כי אותו באסם כלל לא נכח במקום התאונה. מאידך, הנתבעת שהגישה כמוצג את טופס ההודעה (נ/3), הבחינה מבעוד מועד בכך שבאסם מצוין שם כעד ולמרות זאת, בחרה שלא להעידו. בכך יש לעמוד דווקא כנגד גרסתה של הנתבעת.

לעניין אי העדת עד רלוונטי כמעוררת חשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה, ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מ"ז (2) 605, וכן ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ. פלוני פ"ד ל"ח (1) 736).