חאג' נ' חאג'

פסק דין

בקשתו של המבקש, החייב בתיק הוצל"פ 01-9688758-0, ליתן לו רשות ערעור על החלטתה מיום 8.4.13 של כב' רשמת ההוצל"פ גב' כפיר מירב שדחתה בקשתו של המבקש להורות למשיב, צד ג', להשיב לתיק ההוצל"פ את הכספים שהועברו אליו כנושה בהתאם להחלטתה מיום 5.2.09 של כב' רשמת ההוצל"פ (בתוארה אז) גב' מירה דהן.

הבקשה להשבת הכספים נסמכה על סעיף 20 (ב) לחוק ההוצל"פ שכותרתו "גביית יתר" והקובע כדלקמן: "שולם סכום כסף בטעות תוך כדי הליכי הוצל"פ, רשאי רשם ההוצל"פ, לפי בקשת צד מעוניין, לתת כל צו לתיקון טעות. צו כאמור ניתן להוצאה לפועל כאילו היה פסק דין".

על החלטתה של כב' הרשמת דהן הוגשה בר"ע שנדונה בתיק רצ"פ 1280-09 ע"י כב' השופטת יהודית שטופמן שבפס"ד מיום 4.8.11 קבלה את הערעור וקבעה כי החלטתה של הרשמת דהן בטלה.

פסק דינה של כב' השופטת שטופמן אושר ע"י בימ"ש העליון בהחלטה מיום 22.2.12 בתיק רע"א 7175/11. טרם פסק דינה ערכאת הערעור הועברו הכספים מתיק ההוצל"פ (תיק איחוד) למשיב וטרם הושבו.

לאור פסק הדין של ערכאת הערעור שאושר ע"י בית המשפט העליון, טוען המבקש כי יש לראות בהעברת הכספים למשיב משום "טעות" כמשמעותו בסעיף 20(ב) לחוק ההוצל"פ ולכן יש להורות למשיב להחזיר הכספים.

כאמור בקשתו זו של המבקש-החייב, נדחתה ועל החלטת הדחייה הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור.

בהחלטתי מיום 24.4.13 נתבקשה תגובתו של המשיב- צד ג' וכן ניתנה לצדדים ההזדמנות למסור עמדתם לדיון בבר"ע כבערעור עצמו.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובכל הנספחים ובמיוחד בפסה"ד של כב' השופטת שטופמן החלטתי לדון בבקשה למתן רשות ערעור כבערעור עצמו.

לאחר ששקלתי את טענותיהם של ב"כ הצדדים ושבתי ועיינתי בהחלטתה של הרשמת הנכבדה, מצאתי לקבל הערעור ולהורות למשיב להחזיר לתיק ההוצל"פ את הכספים שקיבל, מהנימוקים שיפורטו להלן.

בה"פ 171/05, 102/05, קבע כב' השופט יצחק עמית בביהמ"ש המחוזי בחיפה בפסק דין מיום 31.5.06 כי למשיב זכות להיכנס בנעלי הבנק, מכוח סובריגציה (תחליף) בשל פדיון המשכנתא, ראה בעניין זה גם בפסק דינה של כב' השופטת שטופמן ע"מ 3-5. כן נקבע בפסה"ד כי אין בקבלת הערעור כדי להביע עמדה בשאלה האם פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה יוצר מעשה בית דין כלפי המבקש לאור עמדתו באותה תובענה.

בהחלטה נשוא הערעור הציגה הרשמת הנכבדה את השאלה הטעונה הכרעה כדלקמן: "האם בנסיבות המקרה יש מקום להורות על השבת הכספים אשר התקבלו אצל צד ג' הוא המשיב (להלן בשארה) לידי החייב מכוח סעיף 20 (ב) לחוק הוצאה לפועל התשכ"ז – 1967". אכן זו תמצית השאלה שבמחלוקת.

בהחלטה קובעת הרשמת כי אין חולק שהמשיב הינו בעל זכות תחליף וככזה נכנס בנעלי הבנק, וכי הכספים שהועברו למשיב מקורם כדמי שכירות מהשכרת הנכס הממושכן.

מסכים אני לקביעותיה אלו של הרשמת הנכבדה וכן לכך שדמי השכירות הינם הפירות של הנכס הממושכן ודינם כדין הנכס הממושכן והתמורה המתקבלת ממימושו.

למרות פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי שאושר ע"י בית המשפט העליון, סבורה הרשמת כי אלו לא סתמו את הגולל על כלל טענותיו של המשיב, ולכן עומדת לו הזכות לכספים מכוח זכות הקיזוז וזכות העיכבון להם טוען. משכך העברת הכספים מכוח החלטת הרשמת אינם "טעות" ואין להורות על השבתם של הכספים. לבסוף מבהירה הרשמת כי החלטתה לא סותרת את פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי ואת החלטת ביהמ"ש העליון שקבעו כי לצורך מימוש זכויות משכנתא, יש צורך בפתיחת הליך הוצל"פ נגד החייב.

טוענת הרשמת כי המשיב לא ביקש לפרוע החוב באמצעות מימוש המשכנתא אלא באמצעות קבלת פירות הנכס הממושכן בהתאם לזכותו לפי שטר המשכנתא (קיזוז, עיכבון).

עוד מבהירה הרשמת כי הדבר דומה למקרה בו יוזם הליכי המימוש אינו הנושה המובטח וגם אם הכספים שיתקבלו בקופת הכינוס ישמשו תחילה לפירעון החוב לנושה המובטח.

מקובל עלי כי לצורך מימוש משכנתא על הנושה המובטח לפתוח תיק מימוש בלשכת הוצל"פ.

שונה המצב כאשר המימוש מתבצע ע"י נושה אחר, או קבוצת נושים במסגרת תיק איחוד שאז רשאי הנושה המובטח לבקש שלא לבצע את המימוש בעצמו, בהתאם לתנאי המשכנתא, ולהסתפק בכך, כי יקבל בעדיפות ראשונה את כספי התמורה ולשם כך לא צריך הנושה המובטח לפתוח תיק מימוש ודי בכך שרשומה על הנכס הממומש משכנתא לטובתו.

לכאורה עפ"י שטר המשכנתא שזכויותיו הומחו למשיב עומדת לו זכות קיזוז וזכות עיכבון על הכספים, ולמרות זאת אני סבור, כי בנסיבות העניין, אין המשיב זכאי לממש זכויות אלו.