ח"נ 66398-06-16 בידרמן נ' מדינת ישראל

המבקשת הגישה "בקשה לביטול 2 דוחות חניה" אשר נרשמו כנגדה, בטענה, כי הינה אוחזת תו נכה וכי החנייה נשוא הדוחות אינה מסכנת או מפריעה שלומם ובטחונם של הולכי הרגל.

המבקשת לא הגישה בקשה להשפט במועד ואף לא צרפה לבקשה בקשה להארכת מועד להשפט.

הבקשה במתכונתה הנוכחית עברה לתגובת המשיבה המנגדת לה.

ב"כ המשיבה פרט כי הדוחו"ת נתנו במועדים 04.05.2014 ו – 07.10.2014. תו הנכה אשר צורף לבקשה, הינו על שם בתה של המבקשת. בקשותיה של המבקשת לביטול הדוחות על-ידי המשיבה נדחו והודעה על כך, יחד עם האפשרות להגשת בקשה להשפט, נשלחו למבקשת עוד ביום 29.07.2015. המבקשת לא פעלה בהתאם להוראות החוק ולא הגישה בקשה להשפט במועדים הקבועים בחוק, אלא פנתה לבית המשפט שנה לאחר דחיית הבקשה. זאת ועוד, המבקשת חנתה בדרך ציבורית, במקום בו הוצב תמרור האוסר על חניה ואף בקשתה לאשר לה חנייה במקום זה, נדחתה עוד בשנת 2001, תו הנכה משמש להסעת ילדת המבקשת ועל המבקשת, המסיעה את בתה לחנות במקום שאינו מהווה הפרעה לציבור.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להדחות.

בהתאם להלכה הפסוקה – מקום בו לא הוגשה בקשה להשפט במועד, יש מקום לשקול להענות לבקשה להארכת מועד להישפט אך ורק במקרים בהם לא ידע ולא יכול היה המבקש לדעת כי אישום תלוי ועומד נגדו – ראה לענין זה רע"פ 2096/07 כוכבי נ' מ"י וכן רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מ"י – החלטה מיום 29.1.08.

במקרה שלפני, ראשית – המבקשת לא הגישה בקשה להארכת המועד להשפט, שנית – אף לו הייתה המבקשת מגישה בקשה להארכת מועד להשפט, הרי שזו מאשרת כי קיבלה לידיה את הודעת תשלום הקנס ועל כן ברי כי ידעה על קיומו של ההליך נגדה, ומשכך הם פני הדברים, אין היא זכאית להארכת המועד להישפט ואין לה להלין אלא על עצמה.

לאור האמור לעיל, ולאור נימוקי תגובת המשיבה, שהנני רואה אותם עין בעין, ומאמצת אותם לנימוקי החלטתי – הבקשה נדחית.

המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים.