ח"נ 21585-10-13 מדינת ישראל נ' עמית

מונחת בפניי בקשה לפסיקת הוצאות, מכוח הוראת סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

בפתח דבריו טוען המבקש כי יש מקום להורות על חיוב המשיבה "בהוצאות לדוגמא בשל התנהלותה הנפסדת". לטענתו, המשיבה לא שעתה לפנייתו המוקדמת משנת 2011 לביטול הודעת הקנס - וחרף כל ההתנהלות בין הצדדים בינתיים - אך סמוך טרם דיון ההוכחות שנקבע בהליך דנא, הגישה בקשה לביטול כתב האישום. בנסיבות אלה, אחר שביהמ"ש הורה על זיכויו מהאישום נשוא ההליך דנא, נטען כי לא היה סיפק בידו לעמוד על דרך הילוכה הנפסד של המשיבה, אשר לדידו מחייב פסיקת הוצאות הולמות.

בתגובת המשיבה, כפרה זו בתיאור הנטען מצד המבקש באשר לאופן השתלשלות הדברים עד הנה.

לגופו של עניין, טענה המשיבה כי חרף העובדה שהייתה קיימת תשתית עובדתית לרישום הודעת הקנס, החליטה בסופו של יום לחזור בה מכתב האישום. ואולם, היה זה המבקש אשר התמיד בסירובו, תוך שטען כי יש לזכותו מהאישום, ובה בעת, לשלם את הוצאותיו (ס' 7 לתגובה).

המשיבה הוסיפה וטענה כי בהתאם להלכה הנוהגת, זכות לפיצוי הנאשם אפשר כי תקום רק אם התרשם ביהמ"ש שלא היה מקום להגשת כתב האישום מלכתחילה, ובהינתן כי במקרה הנדון היה בסיס להגשת כתב האישום, כמו גם בשל העובדה כי פסיקת הוצאות לחובת המשיבה מהווה חריג בהליך הפלילי, נטען כי אין מקום לפסוק הוצאות לחובתה.

רקע עובדתי

עיון בהליך הפותח בתיק דנא, מעלה כי למבקש נרשמה הודעת קנס בגין עבירת חנייה, בהתאם לסעיפים 3(ב)(2) ו-3(ג)(2) לחוק העזר לבאר שבע (העמדת רכב וחנייתו), התשנ"א-1991, בכך שהעמיד רכבו במקום חניה מוסדר, אך לא הצמיד כרטיס חניה בר תוקף לשמשה הקדמית של הרכב.

בישיבת המענה מיום 18.12.13, אשר נערכה בפני כב' הש' גליקליס, אישר המבקש שהעמיד רכבו במקום המתואר בכתב האישום. ואולם, לדבריו, עת הכניס סכום כסף למדחן שעמד בסמוך, "נבלע" הסכום במכשיר, ולא הונפק לו שובר מתאים. לפי שכך, המבקש טען כי רשם פתק, בו נכתב כי המדחן אינו תקין, והניחו על שמשת הרכב. לא הייתה התייחסות מצד המבקש לשאלה מהו הסכום שהוכנס על ידו למדחן.