ח'ליפה ואח' נ' מ. מ. מג'אר

החלטה

לפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף

רקע כללי:

1.המשיבים הגישו תביעה נגד המבקשת בה עתרו לשני סעדים, הראשון כספי על סך 33,500 ₪, ובשני עתרו כי אורה למבקשת להעתיק את קו הביוב העובר בחצרי המשיבים.

2.בתביעתם המשיבים גוללו את העובדות, אם כי ראו לנקוט בעמימות מסוימת בכל הנוגע לתאריכים הרלוונטיים.

בהתאם לגרסתם, המבקשת הניחה בחלקת קרקע שבבעלותם קו ביוב ראשי אשר מנקז שכונות רבות וגם בריכת ביוב ( להלן:קו הביוב). קו זה הונח ע"י המבקשת זמן רב לפני שהמשיבים בנו את ביתם.

אמנם, כנטען, עובר לבניית המשיבים לביתם, המבקשת ביצעה שיוניים בקו הביוב, אך שינויים אלה לא הועילו.

3.לטענת המשיבים, בקו אירעו מספר סתימות שגרמו להצפות של מי השופכין לחצרם ולביתם תוך גרימת נזקים.

4.כאמור לעיל, משום מה, נפקדו מכתב תביעתם של המשיבים מועדי ההצפות, כן מועדים נוספים.

טענות הצדדים:

1.המבקשת טוענת שבכל הנוגע לסעד של העתקת קו הביוב, הרי הסמכות העניינית הינה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

2.כן המבקשת סוקרת, בבקשתה, בהרחבה את המועדים הרלוונטיים, לרבות מועד התקנת הקו שנעשתה לפני עשרות שנים. מכאן, המבקשת מסיקה שתביעת המשיבים התיישנה או למצער היא נגועה בשיהוי מובהק שמחייב דחיית התביעה על הסף.

3.המשיבים סבורים שהואיל ועסקינן במטרד מתמשך, אזי הסמכות העניינית קנויה לבית המשפט הזה.

4. באשר לטענות ההתיישנות והשיהוי, המשיבים מפנים לחוות דעת שהוגשה על ידם ובה צוין כי ההצפה האחרונה התרחשה בשנת 2007. הגם, לגישתם, עסקינן באירוע עוולתי מתמשך.

הסמכות:

1.אין מי שיחלוק על כך שהמבחן שאומץ לקביעתה של הסמכות העניינית של בתי המשפט האזרחיים הינו מבחן הסעד. כך שבכל הנוגע לסעד הכספי הרי הוא בסמכותו העניינית של בית המשפט הזה.

2.נקבע רבות, וגם בעניין זה אין צורך שאכביר במילים, כי תביעה שעניינה עוולת מטרד ליחיד הינה, הלכה למעשה, תביעה שבאה לגונן על זכות השימוש, ומכאן היא בסמכותו העניינית של בית משפט השלום. (ראו, ע"א 107/70 המועצה המקומית באר יעקב נ' פרמן פ"ד כ"ד (2) 593, ע"א 674/779 מרסל נ' פסג' העצמאות ברמת-גן בע"מ פ"ד ל"ה (3) 789)).

3.בגדרה של תביעה להסרת מטרד התובע רשאי לעתור למתן צווים לרבות צווי עשה כפי שהדבר קיבל ביטוי מובהק בסע 72 לפקודת הנזיקין. ברם, ככל שהצו המבוקש טומן בחובו שינוי בגוף הנכס כגון הריסה- כפי שמבוקש בענייננו- הרי הסמכות העניינית קנויה לבהמ"ש המחוזי בהתאם להלכה שנקבעה עוד מקדמת דנא. ( ראו, ע"א 37/59 שמש נ' מפעל המים כפר סבא, אגודה שיתופית בע"מ, פ"ד יג (1) 834 ( להלן: הלכת "שמש").

4. בעניין הילכת שמש הושמעה ביקורת רבה אותה סקר כב' השופט עמית בע"א 3405/06 (חי') יוסף צרפתי ואח' נ' יעקב אלבו ואח' {פורסם במאגרים}. אף-על-פי-כן, לפחות בשתי הזדמנויות שונות מהשנים האחרונות, הלכה זו זכתה לאזכור וחיזוק בפסיקתו של בהמ"ש העליון. ( ראו, רע"א 4669/96 חברת מלונות דן בע"מ נ' שותפות מלונות ספורט אילת, רע"א 7166/02 אלגריה נ' אברמוב, פ"ד נז (1)337). הלכה זו לא בוטלה והיא עדיין שרירה וקיימת, אם כי ניכרת בפסיקה המאוחרת מגמה לצמצום היקפה . הצמצום נעשה בפסק דינו של כב' השופט ריבלין שניתן במסגרת ברע"א 4991/03 גמיל נ' לוי, פ"ד נז(5) 556), עת קבע בזו הלשון:" בענייננו מבוססת תובענת המבקש על עוולת המטרד ליחיד, והוא מבקש שמטרד זה יוסר. זוהי תביעה בדבר השימוש במקרקעין, ועל-כן היא בסמכות בית-משפט השלום, לפיכך אין חשיבות לעובדה שהסעד המבוקש הוא צו הריסה (ראו הסעד שנתבקש בעניין מרסל [7]). הילכת שמש מתייחסת רק למקרה שבו הפגיעה היא בנכס שבחלקת התובע, ולא כאשר הסעד המתבקש מתייחס לחלקה אחרת. במקרה זה האחרון הסמכות אינה קשורה למקרקעין אלא נובעת מעילת המטרד ליחיד".

5. יוצא אפוא , שהילכת שמש חלה אך ורק למקרה והסרת המטרד, הכוללת בחובה הריסה , מכוונת למטרד הקיים במקרקעי התובע , ואילו כשעסקינן בצו הריסה שייעודו הסרת מטרד במקרקעי האחר, אזי הסמכות העניינית קנויה לבהמ"ש השלום.