ח . אבי ציפויי שיש 1993 בע"מ נ' שיש דן - תעשיות שיש ואבן (1995) בע"מ ואח'

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופטת נ' מימון שעשוע) מיום 29.3.09 (ת"א 6087/07) שבו דחה בית המשפט על הסף את תביעת המערערת נגד המשיבים.

הנפשות הפועלות

המערערת עוסקת בעיבוד שיש ושיווקו. המשיבה 1 (להלן: "המשיבה") אף היא עוסקת בשיש בדרך של יבואו ושיווקו. המשיבה 2 היא חברת שמאים ומעריכי נזקים והמשיב 3 עובד בה (שניהם יחד יכונו להלן: "השמאי"). המשיב 4 הוא עורך דין שעם שותפו ייצג את המשיבה, ואף מונה כונס נכסים לבקשתה בהליכי הוצאה לפועל שניהלה נגד המערערת (להלן: "כונס הנכסים").

רקע והליכים קודמים

בשנת 2001 הגישה המשיבה תביעה לבית משפט השלום בירושלים נגד המערערת בסכום של 235,402 ₪ בגין יתרת חוב בעבור אספקת שיש. התקבל פסק דין לטובת המשיבה לפי התביעה. בד בבד עם הגשת התביעה עתרה המשיבה לסעדים זמניים של עיקול וכינוס נכסים. כאמור המשיב 4 מונה כונס נכסים והוא תפס לוחות שיש שהיו בידי המערערת (להלן: "המעוקלים" או "הלוחות"). לצורך מכירת המעוקלים ולבקשת כונס הנכסים הגיש השמאי חוות דעת שבה אמד את שווי הלוחות ב-50,000 ₪. ראש ההוצאה לפועל אישר את בקשת כונס הנכסים למכור את הלוחות, עפ"י אותה חוות דעת, חרף התנגדות המערערת שלא התייצבה לחקירת השמאי. המערערת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים והצדדים הגיעו לפשרה שעליה המליץ בית המשפט שגם נתן לה תוקף של פסק דין. עובר לכריתת הסכם הפשרה, הצהיר כונס הנכסים לפני בית המשפט כי עד לאותו מועד נגבו כ-80,000 ₪ בהליכי הוצאה לפועל. על יסוד הצהרה זו הסכימו הצדדים כי המערערת תשלם לסילוק טענות המשיבה סכום כולל של 135,000 ₪, דהיינו 55,000 ₪ נוספים. בכך ויתרה לכאורה המשיבה על סכום של יותר מ-100,000 ₪ מתוך חוב המערערת.

התביעה בבית משפט קמא

בתביעה שהגישה לבית משפט קמא נגד המשיבים טענה המערערת כי התברר לה שהצהרת כונס הנכסים לא הייתה נכונה, שכן בעת שניתנה כבר נגבו על חשבון חובה כ-125,000 ₪. עוד טענה המערערת כי אומדן שווים של הלוחות שנתפסו ונמכרו הוא 160,000 ₪, בעוד שכונס הנכסים מכר אותם בסכום של 55,000 ₪ על פי חוות דעתו של השמאי. המערערת תבעה אפוא את ההפרשים הנובעים מהסכום היתר שגבה כונס הנכסים ושעליו לא הצהיר עובר לכריתת הסכם הפשרה, ואת סכום ההפרש שבין שווי השיש לטענתה לבין המחיר שבו מכר אותו כונס הנכסים. כן נטען שללוחות ולציוד שנתפס אצל המערערת נגרם נזק שנתבע אף הוא.

הבקשה לסילוק על הסף

כל המשיבים הגישו בקשות לסילוק התביעה על הסף, הן מחמת מעשה בית דין, הן מחוסר סמכות עניינית; המשיבה טענה גם לחוסר יריבות. באשר לשווי הלוחות נטען כי ראש ההוצאה לפועל אישר את מכירתם, לאחר שחקר בעצמו את השמאי על חוות דעתו כאשר המערערת לא התייצבה לדיון שאליו זומנה כדין. במסגרת ההחלטה שאישרה את המכירה ניתנה למערערת אפשרות לרכוש את הלוחות תמורת 60,000 ₪, אך היא לא מימשה אפשרות זאת, והדבר מלמד ששווי הלוחות היה כהערכת השמאי. עוד נטען כי ראש ההוצאה לפועל שב ודן בהליך שיזמה המערערת לביטול המכר, ושמע שם את טענותיה דהיום. בהחלטתו מיום 30.8.04 דחה ראש ההוצאה לפועל את הבקשה לביטול הליכי המכר, ובכך יש משום השתק מכוח מעשה בית דין הפועל נגד המערערת. המערערת לא ערערה על החלטת ראש ההוצאה לפועל והתביעה הנוכחית היא למעשה תקיפת החלטותיו בדרך עקיפה שאינה ראויה.

אשר להצהרת כונס הנכסים בדבר הסכום שגבה - נטען כי היה על המערערת לבדוק את הדברים לפני מתן הסכמתה לפשרה, וכי בכל מקרה ויתרה המשיבה על חלק נכבד מחובה של המערערת, שעל כן אין מקום לטענתה בדבר עשיית עושר ולא במשפט. ועוד נטען כי אם חפצה המערערת לטעון נגד הסכם הפשרה, לרבות טענת טעות או הטעייה, עליה לעשות זאת בדרך של הגשת תובענה לביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין.

המערערת טענה בתשובתה כי החלטות ראש ההוצאה לפועל היו החלטות מינהליות, ולא נידונה שאלת רשלנותם של המשיבים; על כן אין בהחלטותיו משום מעשה בית דין. עוד נטען כי ראש ההוצאה לפועל עצמו ציין כי למערערת הזכות לפעול בתביעת נזק נגד כונס הנכסים (סעיף 58 בחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, להלן: "החוק"). אשר להסכם הפשרה נטען כי המערערת לא ויתרה על טענותיה ואין הסכמה שכזו בהסכם הפשרה. עוד נטען כי השמאי לא היה בעל דין בהליכי ההוצאה לפועל, שעל כן אין לשמוע מפיו טענת מעשה בית דין.

פסק הדין של בית משפט קמא

בית משפט קמא החליט לסלק על הסף את התביעה. בית המשפט מצא כי המערערת טענה את כל טענותיה באשר לשווי הלוחות ונגד אומדן שווים לפני ראש ההוצאה לפועל, אך לא טרחה להתייצב לדיון. הדרך לתקיפת החלטות ראש ההוצאה לפועל הייתה בהגשת ערעור ברשות לבית המשפט המחוזי, ולא בדרך שבה נקטה המערערת בפנותה לבית משפט קמא. נקבע כי בנושא זה קיים מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתה כלפי כל המשיבים.

עוד נקבע כי משמינה בית המשפט, או ראש ההוצאה לפועל, בעל תפקיד מטעמו, כגון כונס נכסים, שמאי או מומחה, ואלו פועלים במסגרת תפקידם, הרי שהמקום לברר טענות נגדם הוא לפני הערכאה שמינתה אותם, שהחלטתה, כפוף להליכי ערעור, מקימה מעשה בית דין.

בית המשפט הוסיף ומצא כי "ברי כי הצדדים התכוונו למצות בהסכם הפשרה את כל הטענות ההדדיות ביניהם" (עמ' 6, ש' 31), חלף זמן שבו מילאה המערערת אחרי הסכם הפשרה והיא לא ביקשה לבטלו, שעל כן יש להשתיקה מלתבוע בתביעה הנוכחית.

ועוד נקבע כי הדרך לתקוף את הצהרתו של כונס הנכסים לפני בית המשפט המחוזי בירושלים בדבר הסכומים שנגבו עד לכריתת הסכם הפשרה, היא בדרך של בקשה לביטול פסק הדין והסכם הפשרה מחמת הטעיה. המערערת הפיקה תועלת רבה מהסכם הפשרה שבו נמחל חלק ניכר מחובה ואין היא יכולה לאחוז במקל משני קצותיו.

בית המשפט דחה על כן את התביעה על הסף וחייב את המערערת בשכ"ט עו"ד של המשיבים בסכום כולל של 18,000 ₪.

טענות הצדדים בערעור

בעיקרי הטיעון ובטיעונם בעל פה חזרו הפרקליטים על טענותיהם שהובאו לפתחו של בית משפט קמא.