ח.א. דיזל האומן (2009) בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפניי ערעור על גזר הדין שגזר בית המשפט לעניינים מקומיים (כב' השופט אוהד גורדון) נגד המערערים 1 -2 ביום 15.1.14 (המערער 3 שהה בחו"ל בעת הדיונים בבית משפט קמא, כך שגזר הדין נשוא הערעור רלוונטי רק למערערים 1 – 2), והחלטה שניתנה בבקשה לעיכוב ביצוע, מיום 20.2.14, בתיק פ 5741/2013. בהחלטות אלו ניתן צו סגירה לתחנת דלק הפועלת ללא רישיון מזה עשר שנים, כמפורט להלן.

הסעדים המבוקשים בערעור הם: ביטול צו הסגירה; ביטול הקנסות שהוטלו על מערערים 1- 2, ולחלופין, להקטין את סכומם באופן משמעותי; ולהורות לעירייה לזרז את הליכי הרישוי, על כל המשתמע מכך.

ביום 27.2.14 ניתן צו עיכוב ביצוע לצו סגירת העסק ע"י סגן הנשיא כב' השופט צבן, שעודנו תלוי ועומד עד להכרעה בערעור שלפניי.

העובדות הצריכות לעניין

ביום 25.8.13 הוגש נגד המערערים (להלן גם: "הנאשמים") כתב אישום, בו הואשמו על כך שבשטח הנמצא ברחוב דרך חברון בירושלים (ליד מחסום 300), עסקו בעסק של תחנת דלק ורחיצת כלי רכב (להלן: "העסק") ללא רישיון עסק, עבירה לפי סעיפים 4 ו-14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח– 1968 (להלן: "החוק"). המערערת 1 הואשמה בהיותה בעלת העסק, בעוד שמערערים 2 - 3 הואשמו בתור המנהלים בפועל של העסק.

במסגרת ההליך עתרה המאשימה לסגירה מידית של העסק. הוגשה חוות דעת מאת המשרד להגנת הסביבה, לפיה, העסק מצוי באזור רגישות גבוהה ביותר לזיהום מי תהום, ופעילות התחנה מזהמת את הקרקע (המומחה מצא רכיבי דלק המגיעות עד פי 444 מערכי הסף הקובעים את הגדרת הסביבה כמזוהמת), והיא מהווה סכנה לזיהום מי תהום. אי לכך, מתחייבת המסקנה כי התחנה מהווה סכנה לבריאות הציבור ועל כן, יש לפעול לסגירתה המיידית.

בדיון בבית משפט קמא ביום 10.12.13 הציגה ההגנה חוות דעת מטעמה, המאשרת כי יש במקום זיהום משמעותי. אלא, שלפי עדותה של המומחית מטעם ההגנה, ניתן לשקם את התחנה באמצעות תכנית שיקום אשר תיארך כששה שבועות, וניתן אף לצמצם את הזמן הדרוש, באמצעות יישום הליך מזורז, לשלושה שבועות בלבד.

באותה ישיבה, המערערים הורשעו על פי הודייתם, וכן הוצגה הסכמה עונשית שכללה צו לסגירת העסק "שביצועו יידחה בחודש כדי לאפשר לנאשמים לבצע את תכנית השיקום וכן להתקדם בהליכי הרישום". ב"כ הנאשמים ביקש יממה כדי לקבל את אישורם הסופי של הנאשמים. מאז, נדחה הדיון מעת לעת בתואנות שונות, וביום 31.12.13 אף חויבו הנאשמים בהוצאות בגין כך.

ביום 15.1.14 התקיימה פרשת גזר הדין בבית משפט קמא, אליו התייצב לראשונה עו"ד אהרוני כב"כ הנאשמים. לאחר שטענו ב"כ הצדדים לעונש, נגזר דינם של הנאשמים (להלן: "גזר הדין").בגזר הדין סקר בית משפט קמא את השתלשלות העניינים, ועמד על הקושי שבהמשך פעילות התחנה המזהמת, הפועלת ללא רישיון – ומכאן, שגם ללא פיקוח של כיבוי אש ומשרד הבריאות – ועל הסכנה לציבור הנגרמת מכך. בית משפט קמא גזר, לפי הפסיקה הנוהגת, עונש של קנס וצו סגירת עסק, וקבע כי כך נעשה לרובם המכריע של העסקים המורשעים בכך שהם פועלים ללא רישיון. בעניין סגירת העסק קבע בית המשפט:

כאמור אני סבור שיש להורות על סגירת העסק. הממצאים בנוגע לזיהום והעדר הליך שיקום פעיל פועלים בעד בקשת המאשימה לסגירה מיידית. עוד יש לציין כי אין מחלוקת שעד כה לא הגישו הנאשמים בקשה לרישוי העסק, אך אקח בחשבון טענתם לפיה הגשת הבקשה נמנעת משום שלא קיבלו מספר זיהוי מהעיריה. יחד עם זאת ברי, כי במצב הנוכחי הרישיון אינו מצוי בהישג יד. עוד יש לשקול את הימשכות ההליך אשר, כמפורט בהחלטותיי הקודמות נבעה בראש ובראשונה מהתנהלות ההגנה, ואשר בפועל אפשרה לנאשמים להוסיף ולהפעיל את התחנה ללא רישיון ואף לאחר שהורשעו. מנגד ניצבת זכותם החוקתית לעיסוק, כאשר קטיעת פעילותו של עסק המפרנס מספר משפחות אינה דבר של מה בכך.

במכלול השיקולים אני מוצא לדחות את ביצוע הצו, אך לעשות כן לתקופה מינימלית אשר, כאמור לפי דבריה של מומחית ההגנה, יספיק לשיקום הנזק בהליך מזורז. אם ישקמו הנזק כליל במועד יהווה הדבר שיקול משמעותי בבקשה של הנאשמים להוסיף ולדחות את ביצוע הצו, ועם זאת הבקשה תישקל לגופה אם וכאשר תוגש.

בית משפט קמא גזר את העונשים הבאים: נאשמת 1 תשלם קנס של 20,000 ₪; נאשם 2 ישלם קנס של 10,000 ₪ או 50 ימי מאסר תמורתו; כל אחד מהנאשמים יחתום על התחייבות להימנע מעבירה על הוראות סעיפים 4, 14 ו-18 לחוק תוך תקופה של 24 חודשים ממועד גזר הדין. כן ניתן צו סגירת עסק אשר ייכנס לתוקף ביום 10.2.14. ביום 12.2.14 הגיעו הצדדים להסדר בנוגע לנאשם 3, לפיו הוא ישלם קנס בסך של 2,000 ₪.

ביום 10.2.14, עת כניסת צו סגירת העסק לתוקף, הגישו המערערים לבית משפט קמא בקשה דחופה לעיכוב ביצוע צו לסגירה. בתמצית, הבקשה נומקה בכך כי המערערים זקוקים לזמן נוסף בכדי שיוכלו להשלים הליכים לקבלת רישיון העסק והן להסדרת ליקויי איכות הסביבה, וכדי שלא תיפגע זכותם להליך הוגן בערעור ולא תיווצר פגיעה אנושה בפרנסתם – אם צו סגירת העסק ייכנס לתוקף. המערערים טענו כי ביום 4.2.14 בוצעו קידוחים למיפוי הזיהום שנשלחו למעבדה, וננקטו מספר פעולות לצמצום המשך הזיהום, באמצעות התקנת אקדח תדלוק ללא טפטוף ומאצרה ניידת. לעניין זה צורף דו"ח של חברת "אקו-טק". עוד תוארו ניסיונות לפתיחת הליך רישוי עסקים בידי אדריכלית מטעם המערערים, עד שנפתח תיק בקשה. בבקשה צוין כי המבקשים ממתינים לביקור גורמי כיבוי אש, משטרה ואחרים.

המשיבה התנגדה לבקשה, בציינה כי העסק הוקם במקום במנוגד לייעוד הקרקע במקום, ולכן אין אפשרות לקבל רישיון עסק בשנים הקרובות, אם בכלל.

לאחר דיון שהתקיים בבקשה לעיכוב ביצוע, דחה בית משפט קמא את הבקשה, בהחלטה מיום 20.2.14 (להלן: "ההחלטה"), וקבע, בין היתר, כדלקמן:

7. איני יכול להיעתר לבקשה. כמפורט בגזר הדין, המדובר בתחנת תדלוק ועסק לשטיפה הפועלים מזה מספר שנים ללא רישיון. לכך מתווסף, במקרה דנן, הנזק הנגרם מפעילות התחנה. כפי שפורט לעיל ובגזר הדין, המדובר בנזק סביבתי של ממש, שעלול לפגוע בבריאות הציבור. השילוב שבין שני האלמנטים מקים אינטרס ציבורי דומיננטי להפסקת פעילות העסק.

8. במצב דברים זה, נדרש העותר להוסיף ולדחות את סגירת העסק להראות צפי מוחשי וברור להכשרת פעילות העסק. צפי שכזה לא הוצג.

9. בניגוד לטענות המבקשים, הנטל לביסוס ההצדקה לדחיית ביצוע הצו מוטל עליהם כמי שפנו לבית המשפט, ולא על המשיבה. בתצהיר האדריכלית מטעמם אין כל אמירה שעשויה להוות מענה לטענות המשיבה בדבר מניעה למתן רישיון לעסק האמור משיקולי ייעוד הקרקע. במילים אחרות, לא הורם הנטל. זאת ועוד, מצבו של הליך הרישוי הינו טרומי, ואין בעצם פתיחת התיק כדי להראות שהרישיון מצוי בהישג יד. נוכח המניעה התכנונית הרי שמתן רישיון כפוף להליך ארוך ומורכב של שינוי ייעוד, שהמבקשים כלל לא החלו זו.

10. זאת ועוד, הן במהלך ההליך כמפורט לעיל והן לאחר גזר הדין ניתנה למבקשים שהות, המסתכמת לכדי מספר חודשים, לקידום הליכי הרישוי והסרת המפגע. כפי שציינתי לעיל, ביום 10.12.13 טענה המומחית מטעמם שניתן להשלים את הסדרת הזיהום בתוך כשלושה שבועות בפרוצדורה מהירה ושישה שבועות בפרוצדורה רגילה. התקופה חלפה ותהליך הסדרת הזיהום, גם אם החל ובוצעו מספר אקטים, לא הושלם. מכאן שהמשך פעילות התחנה, גם אם צומצם הזיהום בשל אמצעים זמניים במפורט בחוות הדעת שצורפה לבקשה, טרם הוסדר באופן המונע את הזיהום הסביבתי וטרם שוקם הזיהום שנגרם בעבר. זהו שיקול נוסף, לצד מצב הליך הרישוי.