ח/XXX רב"ט י' נ' התובע הצבאי הראשי

כללי

1. כנגד המערער, רב"ט י' נ', הוגש ביום 22.3.2017 כתב אישום לבית הדין לתעבורה המייחס לו עבירה שעניינה נהיגה במהירות העולה על המותר, לפי תקנה 54(א)(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, בגין כך שיום קודם לכן, 21.3.2017, נהג המערער ברכב צבאי במהירות של 142 קמ"ש, העולה ב-52 קמ"ש על מהירות הנסיעה המותרת במקום. רישיונו הצבאי של המערער הותלה מנהלית למשך כחודש ימים מיום ביצוע העבירה, ובהחלטה פיקודית, הושעה המערער מביצוע משימות נהיגה עד להכרעה בהליך המשפטי בעניינו.
2. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה התביעה הצבאית בקשה לפסילת רישיון הנהיגה של המערער עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו. על-פי הנטען, המהירות הגבוהה שבה נהג המערער, לכאורה, מלמדת על המסוכנות הניבטת ממנו; ונוכח הפגיעה במשמעת הצבאית – שעה שנהיגתו המהירה לא נבעה מצורך מבצעי והיא נעשתה בנוכחות שני חיילים נוספים – מוצדק לפסול את רישיונותיו עד לתום ההליכים. התביעה הצבאית עמדה על כך שכתב האישום הוגש יום לאחר ביצוע העבירה לכאורה, באופן שבו מסוכנותו של המערער לא קהתה; על כך שהעבירה תועדה באמצעות ממל"ז, כך שהמערער נתפס על אתר ועל כך שתגובתו של המערער במקום, הייתה הודאה בביצוע העבירה.
3. באת כוח המערער לא חלקה על קיומן של ראיות לכאורה. עם זאת, התנגדה לבקשת התביעה, בטענה כי בקשה לפסילת רישיונות נהיגה עד לתום ההליכים בעבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר מהווה שינוי מדיניות, וככזו עליה להיעשות בצורה הדרגתית, תוך מתן הודעה מתאימה מבעוד מועד. ההגנה הפנתה, בהקשר זה, למקרים אחרים שבהם הוגשו כתבי אישום בגין נהיגה במהירות של למעלה מ-50 קמ"ש מעל המהירות המותרת ואשר בהם לא נתבקשה פסילת רישיונות הנהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים. כן נטען, כי יש להתחשב גם במדיניות האכיפה של משטרת ישראל, שאינה עותרת לפסילת רישיונות של אלו המעורבים בעבירות מהירות בנסיבות הדומות לעבירה המיוחסת למערער.
4. בית הדין קמא קבע כי מתקיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האישום וכי נסיבות ביצוע העבירה מצביעות על מסוכנות משמעותית ועל פגיעה במשמעת הצבא, באופן המצדיק את שלילת רישיונות הנהיגה של המערער לתקופה קצובה. מכאן הערעור שלפני.

החלטת בית הדין המחוזי

5. בית הדין המחוזי עמד על השיקולים שנמנו בהלכה הפסוקה ואשר פירטו אימתי מוצדק לפסול רישיונות נהיגה של נאשם, מיד עם הגשת כתב האישום בעניינו. נקבע, כי יש לבחון את נסיבות המקרה לגופו ולבדוק אם נסיבות המעשה ונסיבותיו של העושה מצדיקות את פסילת הרישיונות בטרם הוכחה האשמה. בעניין זה נקבע, כי חריגה גבוהה ומשמעותית מהמהירות המרבית המותרת טומנת בחובה סיכון לנהג ולנוסעים ברכב, כמו גם לשאר המשתמשים בדרך. עוד נקבע, בשים-לב לכך שמפקדתו של המערער ערכה לו תדריך לפני הנסיעה, כי נהיגתו של המערער פגעה במשמעת הצבאית, שכן הייתה "בעלת יסוד של התרסה וזלזול במסגרת הצבאית וכלליה, בפרט בנושא הבטיחות בדרכים".
6. אשר לטענת ההגנה בדבר שינוי מדיניותה של התביעה הצבאית, קבע בית הדין קמא כי זו לא נתמכה בראיות מספיקות. בית הדין עמד על ההבדלים שבין עניינו של המערער לבין המקרים אליהם הפנתה ההגנה, בהם הוגש כתב אישום זמן משמעותי לאחר מועד ביצוע העבירה, באופן שהביא להתקהות עילת המסוכנות, ועל כך שבחלק מהמקרים מדובר היה בנהיגה העולה על המהירות המותרת, בנסיבות שונות, חלקן מבצעיות, בשונה מבענייננו. על כן, נקבע שלא עלה בידי ההגנה להראות כי בקשת התביעה מהווה שינוי מדיניות בהשוואה למדיניותה הנוהגת דרך כלל.
7. בית הדין דחה גם את טענת ההגנה, שלפיה יש להתחשב במדיניות האכיפה של משטרת ישראל בהליכים המתנהלים בבית הדין הצבאי לתעבורה, נוכח טיבה של המסגרת הצבאית והצורך לשקול שיקולים שונים מאלה הקיימים במערכת האזרחית. בשולי החלטתו, עמד בית הדין על כך שבהנחיות התביעה הצבאית המתייחסות לעבירות מהירות אין התייחסות לבקשה לפסילת רישיון נהיגה עד לתום ההליכים, בשונה מהנחיות התביעה הצבאית בעבירות תעבורה אחרות. נוכח היעדרה של מדיניות קבועה בנושא, קבע בית הדין קמא, כי ראוי שהגורמים המוסמכים בפרקליטות הצבאית יתנו דעתם לצורך בקביעת מדיניות ברורה וידועה בנושא. נוכח המסוכנות הגלומה במהירות נסיעת המערער והפגיעה במשמעת הצבא, הורה בית הדין המחוזי על פסילת רישיונות הנהיגה של המערער עד ליום 1.6.2017.

 נימוקי ערעור ההגנה

8. ההגנה עתרה כי אורה על ביטול החלטתו של בית הדין קמא לצד הוראה בדבר החזרת רישיונותיו של המערער לאלתר. נטען, כי שגה בית הדין קמא בקביעתו, שלפיה בקשת התביעה הצבאית אינה מהווה שינוי מדיניות, שכן "כתבי אישום המייחסים עבירות של חריגה ממהירות מותרת, מוגשים חדשות לבקרים לבתי דין, מזה עשרות שנים, וככל שידיעתנו מגעת, מעולם לא הגישה התביעה בקשה לפסול את רישיונותיהם של נאשמים עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינם". נטען, כי בית הדין קמא שגה כשאבחן את הפסיקה שהציגה ההגנה בכך שהשוני הרלוונטי הוא השיהוי הניכר שחלף בין מועד ביצוע העבירה לבין מועד הגשת כתב האישום. נטען, כי העובדה שהתביעה הצבאית לא ראתה צורך, במקרים אחרים, להחיש את הליכי האכיפה ולא שקדה על הגשת כתבי אישום ובקשות לפסילת רישיונות נהיגה עד לתום ההליכים בסמוך למועד ביצוע העבירה, מחזקת את המסקנה כי אף היא לא מצאה שנשקפת מסוכנות משמעותית מנהגים אלו. לפיכך, טענה ההגנה, ההחלטה להגיש את הבקשה לפסילת רישיונות הנהיגה במקרה דנן אכן מהווה שינוי מדיניות.
9. עוד התייחסה ההגנה בערעורה לכך שאף בחינת עניינו של המערער לגופם של דברים מלמדת, כי לא מתקיימות, העילות המצדיקות את שלילת רישיונות הנהיגה בעניינו. אשר לעילת המסוכנות, טענה ההגנה כי אין די במסוכנות הנלמדת מעצם ביצוע העבירה וכי יש להוכיח נסיבות פרטניות שיש בהם לבסס צורך בצעד מניעתי שירחיק את המערער מן הכביש, עוד בטרם הוכחה אשמתו. נוכח היעדר עבר תעבורתי אצל המערער, המחזיק ברישיון נהיגה מזה כשלוש שנים, משרת כנהג בצה"ל ועובד כנהג-שליח באזרחות, העובדה כי פרט לעצם המהירות, המערער לא נצפה כמי שנסע באורח מסוכן או מופרע והנהיגה המהירה לא הסתיימה בתאונת דרכים – נטען כי לא הוכחו נסיבות נוספות המלמדות על מסוכנותו. כן נטען, כי החשת הגשת כתב האישום בסמוך לביצוע העבירה מעידה, לכל היותר, על מדיניות התביעה ועל תיעול משאבי המערכת, אולם אין בה כדי להצביע על מסוכנות, מקום שזו איננה קיימת מנסיבות המעשה והעושה.
10. אשר לעילת הפגיעה במשמעת הצבא, טענה ההגנה, כי זיקתה של העבירה למערכת הצבאית "נמוכה עד לא קיימת, כאשר לא מדובר ברכב צבאי ייחודי ומובהק וכאשר מדובר בנסיעה ליום כיף יחידתי". נטען, כי הגם שבעת ביצוע העבירה נכחו ברכב שני חיילים נוספים, לא הוכח כי אלה הושפעו מהמעשה או כי המעשה פגע במשמעת הצבאית. מכל מקום, נטען כי "מדובר בעבירת תעבורה בעלת זיקה נמוכה למערכת הצבאית שאינה מקימה את עילת הפגיעה במשמעת, בוודאי כאשר זו ניצבת לבדה בעוצמה נמוכה ללא עילת המסוכנות". נוכח הזיקה הנמוכה למערכת הצבאית, לדעת ההגנה, נטען כי אין מקום להחמיר בעבירות תעבורה מסוג זה על-ידי נקיטת מדיניות אכיפה שונה מזו הנוהגת במערכת האזרחית, בה לא נהוג לבקש את פסילת רישיונות הנהיגה במקרים דומים, ודאי בעת הזו, בה הועלה רף ההעמדה לדין והמגמה היא להפחית את המקרים המגיעים להתדיינות משפטית בעבירות דומות.
11. מכל מקום, טענה ההגנה כי ניתן היה להתלות אך את רישיון הנהיגה הצבאי של המערער, שכן פסילת רישיון הנהיגה האזרחי "אינה משרתת שום אינטרס בנסיבות העניין, וממילא אינה הכרחית על מנת להפיג את המסוכנות או את הפגיעה במשמעת", וכי פסילת רישיון הנהיגה האזרחי מובילה לפגיעה מהותית במערער נוכח עיסוקו כשליח. נוכח האמור, ביקשה ההגנה כי אורה על החזרת רישיונותיו של המערער לאלתר.