ח'ליל ואח' נ' עטאללה ואח'

פסק דין

בפני תביעה לתשלום בגין נזקי תאונה מיום 24/3/10.

התובעים טוענים כי כאשר נסעה התובעת 2 ברכבם של התובעים מסוג סוזוקי, בדרכה מצומת תמרה לצומת אעבלין, במסלול השמאלי, הבחינה התובעת 2 כי מאחוריה נוסע רכב משטרתי. התובעת 2 ביקשה לפנות לרכב המשטרתי את נתיב הנסיעה ולפיכך סטתה עם רכבה למסלול הימני. התובעת 2 טוענת כי במהלך סטייתה למסלול הימני הבחינה כי לצידה רכב צד ג' אשר צפר לתובעת 2. התובעת 2 שבה איפוא למסלול השמאלי, אלא שלטענת התובעת 2 הרכב המשטרתי אשר כבר החל בעקיפתה של התובעת 2 לא איפשר לה להשלים את חזרתה למסלול השמאלי ופגע ברכבה בעת חזרתו למסלול הנסיעה השמאלי.

התובעת 2 טוענת כי הנתבע 1 אשר נהג ברכב המשטרתי ציין בפניה שהוא בדרכו לטיפול בארוע משטרתי ולפיכך מיהר וגרם לתאונה בין שני הרכבים.

שמאי מטעמם של התובעים אמד את הנזקים לרכב התובעים בסך של 4,628.4 ₪ ומכאן תביעתם של התובעים.

הנתבעים טענו כי התובעת 2 נהגה ברכבה בנתיב השמאלי שלא כדין ושלא לצורך עקיפה וכי נתיב הנסיעה הימני היה פנוי כל העת. לטענת הנתבעים, רק לאחר זמן ארוך של נסיעה במסלול השמאלי, החלה התובעת 2 לסטות למסלול הימני ולאחר שפינתה את הנתיב השמאלי לחלוטין, החלה ניידת המשטרה בעקיפתה כדין. לטענת הנתבעים, כאשר היו שני הרכבים במקביל, סטתה לפתע התובעת 2 בחזרה למסלול השמאלי , בחוסר זהירות ופגעה בניידת המשטרה. לטענת הנתבעים עשה נהג הניידת על מנת למנוע את התאונה ואף ירד לשם כך אל שולי הדרך, אך ללא הועיל.

לטענת הנתבעים אירעה התאונה באשמה של התובעת 2 ולפיכך יש לדחות את התביעה כנגדם.

הנתבעים אף הגישו תביעה שכנגד, נגד התובעים בגין הנזקים אשר נגרמו לרכב המשטרתי ואשר נאמדו בידי שמאי מטעמם בסך של 4,823 ₪.

התובעים טענו במענה לכתב התביעה שכנגד כי האשם לקרות התאונה נעוץ בנתבע 1 אשר נהג בניידת המשטרה מטעמם של הנתבעים ומשכך עתרו לדחיית התביעה שכנגד.

דיון :

תחילה יודגש כי הצדדים לא חלקו איש על גובה נזקיו של רעהו.

מטעמם של התובעים, העידה התובעת 2 וזו שבה ותיארה בפני את אופן קרות התאונה. מעדותה של התובעת עולה כי ביצעה פניה שמאלה מצומת תמרה ונכנסה אל הנתיב השמאלי בכביש המוביל לאעבלין. על אף שמדובר בכברת דרך לא קצרה מן הרמזור בו פנתה התובעת 2 שמאלה ועד למקום התרחשות התאונה דנן, כעולה מעדותו של הנתבע 1, נהגה התובעת 2 במסלול השמאלי שלא כדין ולא עברה אל המסלול הימני. הנתבע 1 העיד כי נודע לו על אירוע משטרתי שבו היה צריך להיות נוכח כקצין תורן ולכן הפעיל את הסירנה המשטרתית ברכב ואף הבהב לתובעת 2 באורות הניידת, כל זאת במטרה לגרום לה לפנות את הנתיב, אך כל זאת כאמור, ללא הועיל.

התובעת 2 העידה כי נותרה במסלול השמאלי, משום שבנתיב הימני נסעו אותה העת רכבים נוספים (ראה עמ' 3 שורה 19 לפרוטוקול). אלא שעדות זו נסתרת אל מול עדויותיהם של הנתבע 1 ועדות שתי הנוסעות אשר היו עימו ברכב, בתו ואשתו שהעידו כי המסלול הימני היה פנוי לחלוטין (ראה עמ' 5 שורות 21-22 לפרוטוקול, עדות הגב' עטאללה סיהאם עמ' 7 שורות 13-14 לפרוטוקול ועדות הגב' עטאללה נרמין עמ' 8 שורה 30 לפרוטוקול).

לאחר שהבחינה לבסוף בניידת המשטרה מאחוריה, החלה התובעת לסטות לכיוון המסלול הימני. התובעת העידה כי לא עברה כלל למסלול הימני אלא נותרה במסלול השמאלי, כאשר רכב מן המסלול הימני צפר לה וגרם לה לסטות בחזרה שמאלה (ראה עמ' 3 שורות 32-33 לפרוטוקול). אלא שעדות זו עומדת בסתירה לדבריה של התובעת 2 עצמה אשר הדגישה בעדותה כל העת כי "חזרתי למסלול השמאלי" (ראה עמ' 2 שורות 5-6 לפרוטוקול) אם התובעת 2 כלל לא עזבה את המסלול השמאלי, מדוע היה צורך כי "תחזור" למסלול השמאלי. עדי הנתבעים העידו כולם כאחד כי התובעת 2 עברה למסלול הימני לגמרי ורק כאשר היה רכבה במסלול הימני, עקף אותה הנתבע 1 בניידת המשטרתית (ראה עמ' 9 שורה 15 לפרוטוקול). עדותה של התובעת לפיה לא עברה כלל למסלול הימני, אף אינה מתיישבת עם אופי הפגיעה ברכבים עצמם. רכב התובעת 2 נפגע בחזית שמאל ואילו ברכב הנתבעים הפגיעה נמשכת לאורך כל צידו הימני (ראה תמונות הנזק ת/1 ונ/1). עניין זה מתיישב יותר עם גירסת הנתבעים באשר לאופן קרות התאונה מאשר עם גירסת התובעים.

עדות התובעת 2 לא היתה מהימנה עלי אף בעניין נוסף. התובעת 2 טענה כי נהגה במהירות איטית של כ 40 קמ"ש ואילו הניידת נסעה במהירות גבוהה של כ 80 קמ"ש. עניין זה אינו מתיישב עם הגיונם של דברים, שכן יש לזכור כי הניידת נסעה כברת דרך אחרי רכב התובעים. לא הגיוני כי רכב הנתבעים יסע במהירות אחרי רכב איטי כמתואר בידי התובעת 2.

נוכח הדברים האמורים, עדיפה עלי גירסת הנתבעים לעצם קרות התאונה ולכאורה היה מקום לדחות את תביעת התובעים בגין אשמם בקרות התאונה ולקבל את התביעה שכנגד אשר הגישו הנתבעים.

אלא שסבורני כי אף לנתבע 1 אשם לא פחות בקרות התאונה דנן.

הוברר מעל לכל ספק כי הנתבע 1 נהג בניידת המשטרה אחרי התובעת 2 וכי קיבל את ההודעה אודות הארוע המשטרתי אליו הוא נדרש להתייצב, בקשר המשטרתי, עוד בצומת אחיהוד ונתן הוראות לשוטרים המצויים בשטח. הנתבע 1 העיד כי השודד לא הצליח לגנוב כלום וברח וכי לא היתה דחיפות בהגעתו למקום הארוע (ראה עמ' 5 שורות 3-6 לפרוטוקול). אלא שהנתבע בוחר על אף שאין דחיפות בהגעתו למקום נסיון השוד ואף שהוראותיו לשוטרים בשטח ניתנו זה מכבר, לנסוע במסלול השמאלי, להפעיל את האורות המהבהבים ואת הסירנה ואף להבהב לתובעת 2 באורות הקדמיים על מנת לגרום לה לעבור מן המסלול השמאלי בו נסעה ולפנות לו את הדרך. לא ברור מדוע, אם אין דחיפות בנסיעת הנתבע 1 היה צורך בכל זאת, אך ברור כי הדבר תרם לכך שנהיגת התובעת 2 נשתבשה ותגובותיה כנהגת הושפעו ממעשי הנתבע 1 המתוארים לעיל. לבטח לא זו היתה כוונת הנתבע 1, אם כי היה צריך לצפות את הדבר בהיותו איש משטרה. יתרה מזו, וודאי לא היה מקום להאיץ את מהירות הניידת, כפי שהאיץ הנתבע 1 (ראה עמ' 6 שורות 31-32 לפרוטוקול), ככל שאכן עברה התובעת 2 למסלול הימני . לו היה הנתבע 1 נותר במהירות בה נסע אחרי התובעת 2 , בהתאם לעדותו, יתכן ויכול היה למנוע את התאונה או לכל הפחות לצמצם את נזקיה. תעיד על כך הפגיעה הנמשכת בניידת המשטרה וירידת הניידת לשולי הדרך בנסיון למנוע את התאונה. עדי הנתבעים הציגו חזית אחידה ומגוננת על הנתבע 1 והדבר אך צפוי בהיותם בני משפחה אחת. יש לקחת בחשבון אף עניין זה בעת שקילת טענות הצדדים.

בשל אשמו של הנתבע 1 בקרות התאונה, כמתואר לעיל, סבורני כי יש לדחות אף את התביעה שכנגד.

סוף דבר,