ח'טיב נ' ברחד ואח'

פסק דין

העובדות הצריכות לעניין

בפניי תביעה שעניינה תאונת דרכים שהתרחשה ביום 26/01/2011 (להלן: "התאונה").

התובע היה בעת התאונה הבעלים של רכב מסוג "סובארו" שמספרו 76-962-64.

הנתבעת 1 הייתה בעת התאונה הבעלים של רכב שמספרו 43-298-59.

הנתבעת 2 הייתה בעת התאונה מבטחת רכבה של הנתבעת 1.

הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות תאונת הדרכים נשואת כתב התביעה.

בכתב התביעה טען התובע כי האחריות לאירוע התאונה היא של הנתבעת 1, שכן במועד התאונה, עת נהג ברכבו בצומת יגור, נכנסה לפתע הנתבעת 1 לנתיב נסיעתו ופגעה בדלתות הצד השמאלי של רכבו.

אשר על כן, תובע התובע סך של 15,974 ₪, המגלמים בתוכם את הנזק שנגרם לרכבו, שכ"ט השמאי, ירידת ערך והוצאות משפט.

בכתב ההגנה הכחישו הנתבעות את טענות התובע, וטענו כי האחריות לאירוע התאונה היא דווקא של התובע, שכן במועד התאונה, נהג התובע את רכבו בנתיב הימני (הפונה לכיוון עכו), ולפתע עבר לנתיב השמאלי, בו נסע רכב הנתבעות ופגע ברכבן.

הנתבעות הוסיפו וטענו כי מיקום הפגיעות בשני הרכבים ואופייין תומך בגרסת הנתבעות ושולל את גרסת התובע.

הנתבעות הדגישו כי בדיקת השמאי מטעם התובע נערכה רק כ-35 ימים לאחר קרות הנזק, ולפיכך נפגמת אמינות הדו"ח בכל הקשור באבחנה שבין נזקי האירוע לנזקים קודמים או מאוחרים יותר.

רקע משפטי לעניין נטל ההוכחה במשפט האזרחי

נטל השכנוע במשפט האזרחי, כמו גם במשפט הפלילי מורכב משני נדבכים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיה.

"נטל השכנוע" (או "חובת השכנוע") מבטא את החובה להוכיח בראיות קיומה של "עובדה" (עובדה פיזית או הלך נפש), ברמת הוודאות המוטלת על פי הדין על הצד הנושא בחובה זו. משמעותה של החובה הינה שעל הצד הנושא בה, לשכנע את בית המשפט בדבר קיומה של עובדה השנויה במחלוקת, והצריכה על כן הוכחה (י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשס"ד-2003), חלק שלישי, עמ' 1439 (להלן: "קדמי")).

במשפט האזרחי, נטל השכנוע מוטל באופן עקרוני על התובע, אשר נושא על גבו את החובה להוכיח את טענותיו בפני בית המשפט ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, כלומר עליו להוכיח לבית המשפט, באמצעות הבאת ראיות מספיקות, שהתקיימותה של גרסתו שלו למערכת ההתרחשויות סבירה יותר מהתקיימותה של גרסת הנתבע (בשפה מתמטית ניתן להסביר זאת באמצעות אחוזים – החובה המוטלת על התובע היא להוכיח כי הסבירות כי גרסתו היא הנכונה עומדת על 51%, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 40% לכל היותר). זהו נטל ההוכחה האזרחי.

לכלל זה ישנם מספר חריגים – אלה הם המקרים בהם נטל השכנוע עובר אל כתפי הנתבע [במקרה של טענת הודאה והדחה (וראה: רע"א 7454/96 איזבנסקי נ' טיטלבום (לא פורסם)); במקרה של נזק ראייתי כבד (וראה: ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5)54); וכן במקרים נוספים] או המקרים בהם אין די בקיומה של הטיית מאזן ההסתברויות, ויש צורך בהרמת נטל הוכחה כבד יותר [דך למשל בתביעות נגד עיזבון (וראה: ע"א 5997/92 מלק נ' עיזבון דויטש, פ"ד נא(5)1), בתביעות נגד קטין, חולה נפש או נעדר (ס' 54(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971); וכן במקרים נוספים].

נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. על בעל הדין להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע, ואילו על בעל הדין שכנגד להביא ראיות השומטות את הבסיס תחת ראיות שהובאו לחובתו (קדמי, בעמ' 1505-1506; ע"א 99/6160 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פורסם בנבו (05/10/2006)).

לדוגמה, ניתן לבחון סיטואציה בה פלוני, בעל עסק לממכר מוצרי כתיבה, טוען כי מכר בהקפה לאלמוני כלי כתיבה לילדיו, וזה האחרון אמר כי ישלם לפלוני חובו כעבור חודש ימים. משעבר חודש ימים זה ואלמוני לא הגיע לפרוע חובו, הגיש פלוני תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות על מנת שזה יחייב אלמוני לשלם חובו לפלוני.

על מנת שבית המשפט יפסוק לטובתו של פלוני ראשית עליו לשכנע את בית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר בהקפה בה פלוני מכר לאלמוני הציוד. כיצד יוכיח פלוני לבית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר מעין זו?