זריף(עציר) נ' מדינת ישראל

החלטה

בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בעכו (כב' השופט הבכיר ר' צמח) מיום 7.6.10 (תיק מ"ת 23496-05-10) בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

כתב האישום שהוגש כנגד העורר ואחיו מגולל אירוע תקיפה מיום 11.5.10 שהתרחש כאשר שכנו של העורר (להלן: "המתלונן") נהג ברכבו, בכביש הראשי בעיר שפרעם, והותקף על ידי העורר ואחיו. על פי עובדות כתב האישום, הלם האח בפניו של המתלונן ואילו העורר ניגש לרכבו וגרם נזק לארבעת צמיגיו, באמצעות סכין אותה החזיק בידו. לאחר מכן חבר העורר לאחיו ויחד תקפו את המתלונן וגרמו לו חבלות. בהמשך, משהגיעה אשתו של המתלונן לזירת האירוע (להלן: "המתלוננת"), תקף אותה העורר שלא כדין בכך שדחף אותה וגרם לנפילתה. למותר לציין כי המעשים המיוחסים לעורר נעשו שעה שהיה אמור לשהות במעצר בית מלא, בהתאם להחלטת בית משפט השלום בעכו, שניתנה בתיק אחר ביום 15.12.09. במעשיו המפורטים בכתב האישום, הפר העורר הוראה חוקית שניתנה כדין, השתתף בתגרה במקום ציבורי, תקף את המתלונן בצוותא עם אחיו, תקף את המתלוננת וגרם לשניהם חבלה של ממש. בנוסף גרם העורר חבלה במזיד ברכב.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה להורות על מעצרם של העורר ואחיו (להלן: "הנאשם האחר") עד תום ההליכים כנגדם.

בהחלטתו מיום 7.6.10 סקר בית משפט קמא את הראיות שנצטברו בתיק החקירה וקבע כי קיימות ראיות לכאורה מוצקות למדי להרשעת העורר והנאשם האחר בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. בית המשפט ציין כי על פי ההלכה הפסוקה אין הוא נדרש בשלב זה לקבוע ממצאי מהימנות אלא עליו לבחון קיומן של סתירות או פריכות הגלויות על פניהן או קיומם של ליקויים בסיסיים בהצגת הדברים ובהגיונם, שיש בהם כדי להפחית באופן מהותי ממשקלם הלכאורי של הראיות.

בית משפט קמא הפנה לכך שלהודעות שמסרו המתלוננים, נמצאו תימוכין בראיות חיצוניות נוספות כגון חבלתו של המתלונן, וכן תלונתה של המתלוננת שטוענת שאף היא הותקפה. בנוסף, תמונות הרכב שארבעת צמיגיו ללא אויר, תומכות בגרסת המתלונן כי הותקף על ידי שני האחים כאשר אחד תוקף אותו והאחר גורם נזק לרכב על ידי פגיעה בצמיגים.

בחינה של מצלמות שהותקנו בסמוך לזירת האירוע, לא הניבה כל תוצאה משום שלא העלתה כל תיעוד לגבי האירוע. בית משפט קמא התייחס לשעת האירוע והגיע למסקנה כי סביר יותר שהתקיפה התרחשה סמוך לשעה 20:30 שכן ההודעה על האירוע הגיעה למשטרה בשעה 20:33 והשוטר שהגיע למקום בשעה 20:37 מצא כי היו אנשים במקום שסיפרו לו כי היה סכסוך וכי המתלונן נפצע ופונה באמבולנס. בית משפט ציין כי לא הגיוני שלאחר שעתיים יימצא עדיין קהל במקום. בנוסף, המתלוננת לאחר ששמעה על פציעתו של בעלה מייד יצאה לדרך והותקפה גם כן. בעקבות כך הגיעה לקבלת טיפול רפואי בשעה 20:50. גם בכך מצא בית משפט קמא אינדיקציה לכך שהאירוע התרחש בסביבות השעה 20:00 - 20:30.

בבואו לבחון קוימה של חלופת מעצר הולמת, ראה בית המשפט לאבחן בין שני הנאשמים. כנגד העורר תלויים ועומדים שני תיקים נוספים המתנהלים בבית משפט השלום בגין עבירות אלימות. בנוסף, העורר היה נתון במעצר בית מלא בשעת אירוע המעשים נשוא כתב האישום, וכמי שהפר הוראה חוקית, אין מקום ליתן בו אמון ולאפשר לו להמשיך ולסכן את שלום הציבור. לעומת זאת, לחובת הנאשם האחר הרשעה אחת בלבד ועברו אינו מכביד. לפיכך הורה בית המשפט על שחרורו של נאשם זה למעצר בית מלא בבית אמו בכפר תרשיחא בעוד שהעורר נעצר עד לתום ההליכים. מכאן הערר.

בהודעת הערר טען ב"כ העורר כי האירוע התרחש, אם בכלל, בסביבות השעה 20:00. אותה שעה היה העורר בביתו והעידו על כך מספר אנשים שביקרו אותו בביתו. מכאן שאין יסוד לקביעה כי טענת האליבי שהעלה העורר הופרכה. בנוסף, נטען כי בית המשפט הפלה בין העורר לבין הנאשם האחר שעה שהורה על שחרורו למעצר בית, חרף העובדה שהעבירות המיוחסות לו חמורות יותר.

בבואי להכריע בערר המונח בפניי, איני רואה מקום להפנות מחדש להלכות המתייחסות לאיכותן של הראיות לכאורה הנדרשות בשלב זה של הדיון. די אם אפנה לפסיקה שהובאה על ידי בית משפט קמא במסגרת החלטתו נשוא הערר דידן.

עיון בחומר החקירה מעלה כי שני הצדדים היריבים העלו גרסאות סותרות. מחד המתלוננים טענו כי הותקפו, ומאידך העורר טוען כי לא נוצר כל קשר בינו לבין המתלוננים וכי היה בביתו בשעת האירוע המוכחש. הנאשם האחר טען מצדו כי המתלונן נסע אחריו באחד מרחובותיה של העיר שפרעם, ואז כשעצר את רכבו, ירד המתלונן במהירות ונפל על המדרכה ונחבל בפניו. לדברי אותו נאשם, תקף אותו המתלונן בבעיטה אך הוא ברח מן המקום. עם כל הכבוד, גרסה זו של הנאשם האחר אינה מתיישבת לכאורה עם אופי הפגיעה של המתלונן. מן התיעוד הרפואי שבתיק עולה כי למתלונן נגרמו שברים בעצמות האף. מתצלומי המתלונן ניתן להבחין כי נותר אצלו סימן כחול סביב עינו השמאלית. פגיעות אלו אינן נגרמות על פי רוב מנפילה, מה גם שלא הובא כל הסבר כיצד ומדוע נפל המתלונן כך לפתע על המדרכה. תצלומיו של הרכב שצמיגיו נותרו ללא אויר, אף הם מחזקים את גרסת המתלונן ותומכים בדבריו כי היו שני מעורבים בפרשה, האחד תקף אותו בעוד השני חיבל ברכבו.

העורר העלה כאמור טענת אליבי. לגרסתו הוא שהה בביתו בשעה הנטענת, ואירח מספר חברים ושכנים. מדובר במספר עדים שהעידו כי אכן שהו בביתו של העורר. מבלי לנתח את הראיות הנוגעות לשעת האירוע, אציין כי כלל העדים הנ"ל ציינו כי בהגיעם לבית העורר הבחינו בהתקהלות בסמוך לבית, ומכאן אני מסיק כי הגיעו לאחר האירוע הנטען. אחרת אין כל הסבר להתקהלות שהיתה בסמוך לביתם של העורר ואחיו ולבית המתלוננים, הגרים בשכנות. כך למשל מציין נימר יאסין בהודעתו : "כשחזרתי מהעבודה הייתי ליד הבית של מוחסן ראיתי הרבה אנשים שהיו עומדים שם אני ניגשתי לשם לראות מה קרה. . . . ". דברים דומים נאמרו מפי העד חמזה כעביה שסיפר כי בהגיעו בסמוך לבית העורר הבחין בהתקהלות "ראינו שיש אנשים מתקהלים ליד הבית שלהם ולא ידענו מה קרה". עדים אלה כזכור נועדו לחזק את טענת האליבי של העורר, אולם מדבריהם שלהם עולה כי הגיעו ככל הנראה לאחר האירוע, שגרם להתקהלות אנשים בסמוך לבתיהם של הניצים היריבים. מכאן שאין בעדותם כדי להועיל לעורר או לחזק את גרסתו.

סיכומו של דבר, סבורני כי קיימות בתיק החקירה ראיות לכאורה במידה מספקת להוכחת האשמה.

ב"כ העורר לא טען כנגד קיומה של עילת מעצר ולכן איני נדרש לבחון סוגיה זו. אסתפק בכך שאפנה לחומרת הפגיעה במתלונן, לנסיבות האירוע שבו שיתפו העורר ואחיו פעולה, ונראה על פניו כי תכננו מבעוד מועד מארב למתלונן, וכן לעובדה שמעשים אלו נעשו שעה שהעורר אמור היה להיות נתון במעצר בית מלא. כל אלו מצביעים על מסוכנות שיש בה כדי להצדיק מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

גם טענת האפליה דינה להידחות. כאמור, העורר ביצע את המעשים המיוחסים לו שעה שהיה אמור להיות נתון במעצר בית מלא. בכך הפר הוראה חוקית וגילה דעתו כי הוא מזלזל בהחלטות בית המשפט ואינו ראוי לאמון שניתן בו. ודוק - חלופת מעצר, לרבות מעצר בית, מתבססת על אמון שבית המשפט רוחש לנאשם. בבואו לבחון אם יש מקום ליתן אותו אמון, על בית המשפט לשקול בין היתר את חומרת המעשה המיוחס לנאשם וחומרתו של החשש לסיכון שלום הציבור, את טיבם של התנאים החלופיים וכן ניסיונות דומים עם הנאשם בעבר.

בבש"פ 6262/98 אגיסון נ' מדינת ישראל, תק-על 98(3), 1390 נקבע מפי כב' השופט י' קדמי כי:

"מקום שנאשם חשוד מלכתחילה כי לא יקיים את האמון שניתן בו בכל הקשור לשמירה על תנאי שחרורו, נשמט הבסיס מתחת לאפשרות הנאתו מחלופת מעצר".

ראו גם: בש"פ 507/00 ששון מזרחי נ' מדינת ישראל (פד"י נד(1), 385); בש"פ 3180/97 מנצור עאקל נ' מדינת ישראל.

סיכומו של דבר, לאור מקבץ האמור, לא ראיתי כל עילה לשנות מהחלטת בית משפט קמא ולפיכך, אני דוחה את הערר.

תיקי החקירה מוחזרים לידי ב"כ המשיבה.