זרוג נ' טויטו ואח'

פסק דין

התובע והנתבעים הם שכנים ומתגוררים על חלקה אחת, הידועה כחלקה 194 בגוש 10009.

על החלקה בנויות 4 דירות, שתיים בחזית ושתיים מאחור.

דירתו של התובע מצויה בחזית החלקה, בחלק הפונה לכביש, ואילו דירתם של הנתבעים מצויה מאחורי דירת התובע, בחלקה האחורי של החלקה והיא צמודה לדירת התובע.

זוג דירות נוסף, זהה לזוג שבבעלות התובע והנתבעים, נמצא על החלקה, ואינו מעניינה של התביעה שבפני.

התובע טוען כי אמנם התיר לנתבעים לחנות בחניה שנמצאת בחזית ביתו, ובבעלותו, ואולם, בשלב כלשהו ועקב התנהלות הנתבעים, החליט כי אינו מעוניין עוד לאפשר לנתבעים להמשיך ולהשתמש בחניה והודיע לנתבעים על כך וביקשם לפנות את החניה. הנתבעים סרבו ולפיכך הוא מבקש צו לפינוי ידם של הנתבעים מהחניה. בנוסף, טוען התובע, כי מאחר שהנתבעים מסרבים לפנות את החניה, יש לחייבם לשלם לו דמי שכירות בסכום של 500 ₪ בגין כל חודש שהם עושים שימוש בחניה בניגוד להרשאתו.

הנתבעים טוענים כי יש לדחות את התביעה.

לטענתם, הם רכשו את דירתם יחד עם חניה לא מקורה, היא החניה שבחזית ביתו של התובע, כפי שעולה מסעיף 2 לחוזה המכר, שעל פיו רכשו את הדירה, ומסעיף 2 להסכם השיתוף, שעליו חתמו מול הקבלן שממנו רכשו את הבית.

הנתבעים טוענים כי התובע היה מודע היטב לזכות השימוש שלהם בחניה ובהתאם חתם גם הוא על הסכם שיתוף עם הקבלן ובו התחייב להתיר לנתבעים לחנות בחניה. לפיכך טוענים הנתבעים כי יש לדחות את תביעת התובע לפנותם מהחניה.

הנתבעים טוענים גם כי טענות התובע, לפיהם הוא זכאי ל- 500 ₪ בכל חודש, כדמי שימוש ראויים, לא נתמכו בכל ראיה וכי התובע לא הגיש חוות דעת לביסוס הסכום הנטען וגם מהטעם הזה יש לדחות את דרישתו לחיובם בתשלום.

במהלך הדיון בתובענה התברר כי בין הצדדים מחלוקת בשאלה למי מהם הבעלות על שטח החניה שבחזית ביתו של התובע ואשר בה חונים הנתבעים, וזאת מעבר לשאלת זכותם של הנתבעים לעשות שימוש בחניה.

שאלת הבעלות אינה בסמכותו של בית משפט זה וגם לא מצאתי כי יש צורך להכריע בה לצורך התביעה שבפני.

לצורך הדיון שבפני, בו מבקש התובע את פינויים של הנתבעים מהחניה ותשלום דמי שימוש עבור השימוש שעושים הנתבעים בחניה אין צורך להכריע בשאלת הבעלות בחניה.

בסעיף 5 להסכם השיתוף שעליו חתם התובע ביום 5/3/08, התחייב התובע: "בהתאם להצהרת לוי כי התחייב בהסכם שיתוף מול טויטו, מתיר זרוג, וכל הבאים אחריו, לטויטו, ולכל הבאים אחריו, לחנות בחניה המזרחית בשטח המצוי בבעלותו ולעבור בשביל הגישה מהחניה לשטח שבבעלות טויטו, בכפוף לכך שהשימוש בחניה ובשביל הגישה יהיה סביר, לא יהווה מטרד ותוך שמירה על הניקיון. החניה ושביל הגישה שבבעלות זרוג בהם מותר השימוש לטויטו ולבאים אחריו, מסומנים באות "ג" ותחומים בצבע כחול".

בפועל, אף שלא צורף התשריט, שמהווה חלק בלתי נפרד מהסכם השיתוף, אין מחלוקת על כך שהחניה שעליה מדובר בסעיף 5 הנ"ל, היא אותה חניה נשוא המחלוקת בהליך שבפני.

יוצא, כי התובע התחייב להתיר לנתבעים, ולכל הבאים אחריהם, לחנות בחניה ולעשות שימוש בה ובשביל הגישה והתחייבות זו דינה כדין הסכם לטובת צד שלישי (סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973).

התובע אינו רשאי לכן לחזור בו מהתחייבות זו והנתבעים, המוטבים על פי אותו הסכם שיתוף שבין התובע לקבלן, רשאים לדרוש את קיום החיוב.

התובע טען כי הסכמתו, להתיר לנתבעים שימוש בחניה ובשביל הגישה, נעשתה "כביטוי של רצון טוב וללא כוונה ליצור התחייבות חוזית" (סעיף 12 לכתב התביעה וסעיף 12 לתצהיר העדות הראשית של התובע).

אני דוחה טענה זו.

התחייבותו של התובע, להתיר לנתבעים שימוש בחניה, נעשתה במסגרת הסכם שיתוף והיא מהווה חלק מהתחייבויות התובע על פי אותו הסכם.