זקר ואח' נ' שרון

פסק דין

בין הצדדים לכתב התביעה, מערכת יחסים שכבר ידעה תלונות ותביעות משפטיות. ליבם של שני הצדדים רוגש ואיש מהם לא חסך מרעהו שבט לשונו.

בניגוד למשקעים הרגשיים שבין הצדדים, מושתתת התביעה על אדנים ארציים מאד. התובעים הגישו תביעה בגין נזק לרכב וירידת ערך בסך 3,900 ₪ וכן בגין הפסד שכר עבודת התובעת, במשך 6 חודשים.

אבחן כל אחת מן הטענות בנפרד.

נזק לרכב

כתב התביעה לא פירט מהו הנזק הנטען, מתי נגרם וכיצד. בדיון שבפני, תיאר התובע 2, ארוע שהתרחש בחודש אוקטובר 2010. לדברי התובע, ביום 15.10.10, נערכה שיחה בין הנתבע לבינו, במהלכה אף השמיע הנתבע איומים. עוד הוסיף התובע כי הנתבע ידע על כוונת התובע לצאת לחופשה, ממנה ישוב רק כעבור יומיים. והנה, לדברי התובע, כאשר שב מחופשתו, בתאריך 17.10.10, הבחין כי מאן דהוא שרט את רכבו בשתי שריטות משני צידי הרכב.

התובעים צרפו דוח שמאי, בגין הנזקים שנגרמו לרכב, לכאורה בעטיו של הנתבע. עיון בדוח השמאי, שצורף כנספח לכתב התביעה, מגלה כי בכותרת המסמך מצוין, שהארוע נשוא השומה, ארע ביום 28.11.10, כלומר למעלה מחודש אחרי הארוע, אליו התייחס התובע בפני. זאת ועוד, עיון בגוף חוות הדעת מגלה, כי עניינה של השומה, בנזקים שנגרמו לכנף השמאלית קדמית של הרכב, לפגוש הקדמי ואף למראה שמאלית. אין בדוח השמאי כל איזכור לשריטות שתוארו על ידי התובע.

נמצא אם כן, כי התובעים לא המציאו כל ראיה לנזק שנגרם בשל שריטות לרכב במועד הנטען בכתב התביעה. ממילא לא הוכיחו התובעים כל קשר בין אותן שריטות (אם היו) לבין הנתבע. אין בידי התובעים כל ראיה, כי הנזק הנטען על ידם (ואשר כאמור לא הוכח), אכן נגרם על ידי הנתבע.

יש לציין כי צירופה של חוות דעת שמאי, המתייחסת לארוע אחר ולנזקים אחרים ונסיון לחבר בין אותה חוות דעת לבין כתב התביעה, מלמד מה עז רצונם של התובעים לבוא חשבון עם הנתבע, ללא קשר לעילת התביעה ולראיות שבידיהם.

שכר עבודה

בכתב התביעה, טוענת התובעת, כי לא עבדה משך 6 חודשים, עקב לחץ נפשי, אשר נגרם בעטיו של הנתבע. עוד טוענת התובעת כי הפיצוי המגיע בשל כך הוא 5,000 ₪ עבור כל חודש. התובעת לא צירפה לכתב התביעה כל ראיה לפרק הזמן שבו עבדה, למועד בו חדלה לעבוד ולשכר אותו השתכרה, בתקופת עבודתה. אף הפעם, לא הסבירה התובעת מהו הקשר הסיבתי בין הפסקת העבודה לבין הנתבע.

לא די בציון "לחץ נפשי" על מנת לקשור את הקצוות. לא נטען, וממילא לא הוכח, מהו הנזק הנפשי שנגרם לתובעת, מתי נגרם אותו נזק, בשל מה וכיצד גרם לו הנתבע. אף הפעם לא הצליחו המסמכים שצורפו לתביעה לחזק את התביעה, אלא להיפך. באישור שצורף, מטעם שירות התעסוקה, נרשם בכותרת, כי מועד הפסקת העבודה על ידי הנתבעת היה ביום 1.4.09. מהכרעת הדין שצירפה התובעת לתביעה, ובה מפורטת מערכת היחסים בין התובעת לנתבע, נקבע כי השניים ניהלו מערכת יחסים, שראשיתה בסוף שנת 2009. גם בפני, שבו הצדדים והסבירו כי הארועים הקשים בינהם, התרחשו בשנת 2010. נמצא אם כן, כי כבר באפריל 2009, לא עבדה התובעת, חודשים לפני שהכירה את הנתבע ולמעלה משנה לפני שהיחסים בין השניים עלו על שרטון. בכך יש לשמש חיזוק ברור, לטענת הנתבע כי בעת שהכיר את התובעת, לא עבדה זו בכל עבודה שהיא. בנסיבות אלו, לא זו בלבד שלא הוכח הארוע מחולל העוולה, וודאי וודאי שלא הוכח כל נזק.

מאחר ולכתב התביעה, צורפה הכרעת הדין המרשיעה בעניינו של הנתבע, בחנתי, שמא ה"לחץ הנפשי", נשוא התביעה, נגרם בשל ארועי אותו כתב אישום. הנתבע הורשע בגין משיכתה של התובעת מחוץ לבית קפה והשמעת דבר איום, כי יחשוף בפני התובע, את מערכת היחסים בינו לבין התובעת. בהתייחסו לארועים אלו, ציין בית המשפט בגזר הדין, כי נסיבות התקיפה אינן מן החמורות. אין באותו ארוע של משיכה בידה של התובעת להצדיק היעדרות מעבודה במשך שישה חודשים (גם לו הוכחה עבודה בתקופה הרלבנטית). ארועים אחרים, שהסבו לתובעת "לחץ נפשי", אם היו, לא פורטו, לא נטענו ולא הוכחו. מכל מקום, בגין הארוע נשוא כתב האישום, פסק בית המשפט לטובת התובעת, כחלק מן ההליך הפלילי, פיצוי כספי בסך 1,000 ₪.

התובעת צרפה לכתב התביעה מסמך ובו פניה לפסיכיאטרית. דומה כי ממסמך זה, מבקשת התובעת ללמוד על הלחץ הנפשי שנגרם לה ואשר גרם להפסקת העבודה. יש לציין כי טענות התובעת בדבר הפסקת העבודה, אמנם מצוינות במסמך האמור, אולם הדברים מובאים מפיה של התובעת לבדה. יתר על כן, מדובר בפניה לפסיכיאטרית, שלושה ימים לפני הגשת התביעה שבפני, כאשר מצוין במסמך מפורשות כי התובעת "מעוניינת לתבוע אותו על אשפוזו של בעלה, פותחת תיק אזרחי בתביעות קטנות...". נראה אם כן, כי מדובר במסמך שהוכן לצורך התביעה המשפטית, אך אין הוא ראיה עצמאית לארוע הנזק (הפסקת העבודה) או לסכום הנזק הנטען (30,000 ₪).

בשלהי התביעה, טוען התובע לנזק שנגרם לו, לאחר שנודע לו דבר קיומם של יחסים בין התובעת לבין הנתבע. ככל שעיינתי בפקודת הנזיקין, לא מצאתי כי גילוי זה, (אם נעשה על ידי הנתבע ודבר זה לא הוכח), הוא בגדר עוולה. אין כל ספק כי לתובע נגרמה עוגמת נפש רבה מן הגילוי האמור, אולם הסעד בגין צער זה, אינו בסמכות בית המשפט לתביעות קטנות. מכל מקום, מדובר בטענה שהושמעה מן השפה ולחוץ, מבלי שצורפה לכתב התביעה חוות דעת מקצועית כלשהי, התומכת בקיומו של קשר סיבתי בין חשיפת היחסים לבין נזק שנגרם לתובע ואף לא לשיעורו של אותו נזק.

סוף דבר

התביעה היא לסכום המירבי בסמכות בית המשפט לתביעות קטנות. התביעה הוגשה ללא כל בסיס משפטי, ללא כל תימוכין בראיות ותוך צירוף ראיות, שאינן ממין הענין. למרות זאת, נאלץ הנתבע להגיש כתב הגנה ואף להתייצב לדיון.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה וקובעת כי התובעים ישלמו לנתבע, יחד ולחוד, הוצאות משפט בסך 750 ₪.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

הצדדים רשאים להגיש בקשה לרשות ערעור לבית המשפט המחוזי, בתוך 15 יום, מיום שנמסר להם פסק הדין.