זנזורי נ. מדינת ישראל

השופט י' עמית:

           שני ערעורים מאוחדים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת מ' ברנט) מיום 13.2.2018 בת"פ 52569-05-16.

1. המערער בע"פ 2596/18 (להלן: המערער) הורשע במסגרת הסדר טיעון על פי הודאתו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיפים 499 ו-244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ובעבירה של ייצור, הכנה והפקה של סמים מסוכנים, לפי סעיף 6 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973.

           בתמצית ייאמר כי המערער הקים – בסיועו של הנאשם 2 בכתב האישום (יואב), ששכר עבורו יחידת גג גדולה – מעבדה לגידול קנבוס בשיטת ההידרו (להלן: המעבדה). באחת הפעמים, הסיע המערער את הנאשם 3 בכתב האישום ואדם נוסף למעבדה, כשברשות הנאשם 3 סכום של כ- 29,000 ₪ במזומן, עמו התכוון לרכוש סם. בסמוך לאחר מכן, כאשר הגיעו למעבדה שוטרים ובידם צו חיפוש, לא פתחו המערער ונאשם 3 את הדלת, כאשר בינתיים המערער הזהיר את יואב בטלפון הסלולרי "תעלם לכמה ימים". לאחר שהשוטרים פרצו לדירה, נתפסו במעבדה 137.6 ק"ג נטו של סם מסוג קנביס (הידרו). 

2. בעקבות המלצות שירות המבחן, נעתר בית משפט קמא לבקשה לדחות את מועד גזירת עונשו של המערער על מנת לאפשר את השתלבותו בקהילה הטיפולית הסגורה "הדרך" (להלן: הקהילה הטיפולית). לבסוף לא שולב המערער בקהילה הטיפולית, בשל אי-הסכמתה לקבלו בתנאים שנקבעו על ידי בית משפט קמא, ובפרט התנאי לפיו יחויב בליווי מפקח בכל יציאה מן הקהילה, גם בשלבים האחרונים של שיקומו.

3. בגזר הדין מיום 13.2.2018, הוכרז המערער כסוחר סמים. נקבע כי מתחם העונש ההולם בעניינו עומד על 56-36 חודשי מאסר, אך בשל הסיכוי הממשי לשיקום, הועמד עונשו על 26 חודשי מאסר בפועל; 6 חודשי מאסר על תנאי; וקנס בסך 7,000 ₪.

           על גזר הדין נסבים שני הערעורים שלפנינו.

4. ערעורו של המערער על חומרת העונש, התמקד בטענה כי בית משפט קמא לא נתן משקל מספק להליך השיקום שעבר ולפוטנציאל השיקום הגבוה העולה מתסקירי שירות המבחן. לשיטתו, העובדה כי בית משפט קמא דחה את התנאים שהציבה הקהילה הטיפולית, הביאה לבסוף להחמרת העונש שהוטל עליו, באופן שאינו ראוי לאור נכונותו להשתלב בקהילה ולעבור הליך שיקום.

           בנוסף נטען כי מתחם העונש שנקבע אינו משקף את רמת הענישה הנוהגת בעבירות מסוג זה.

5. המדינה טענה בערעורה כי לא היה מקום לחרוג ממתחם הענישה מטעמי שיקום, וכי יש להחמיר בעונשו של המערער. לטענתה, לא הובאו תימוכין לטענת המערער כי היה מכור לסם ונגמל מהתמכרותו, טענה שעמדה בבסיס ההחלטה לחרוג לקולא. עוד נטען כי הקנס שהוטל על המערער היה נמוך מהראוי, לאור העובדה שהורשע בעבירה של ייצור סם בכמות מסחרית למטרות כלכליות.