זמיר ואח' נ' פיטו ואח'

ב"כ התובע עו"ד יהודית ארד ב"כ הנתבעים 1 ו-3 עו"ד נאג'י אלוהבאני פסק דין

תביעה לפינוי דירת מגורים שהושכרה לפי חוק הגנת הדייר, ותביעה כספית בסך 200,000 ש"ח.

פתח דבר

1.הנתבע 1 (להלן – פיטו) מתגורר בדירת 2 חדרים בקומה ב' של הבניין שברח' טשרניחובסקי 6 בתל אביב יפו (להלן – הדירה או המושכר), יחד עם אשתו דהיום, הנתבעת 3 (להלן – תמרה). התובע (להלן – זמיר או בעל הבית) הוא בעל הדירה, ובעל הבניין שבו מצויה הדירה (גוש 6912 חלקה 14). המנוחה אסתר (פיטו) יעקוב ז"ל (להלן – אסתר או המנוחה), אשר עיזבונה נתבע כנתבע מס' 2, הלכה לעולמה ביום 24/7/2002. פיטו ואסתר נישאו זה לזה ביום 12/2/1990 והיו נשואים עד ליום פטירתה של אסתר. עד פטירתה התגוררה אסתר בדירה אותה שכרה מזמיר ב"חוזה שכירות מוגנת" ביום 29/3/1984.

התביעה

2.הנתבע 1 לא התגורר עם המנוחה במושכר, לפחות חצי שנה לפני פטירתה, והיה לו מקום אחר לגור בו. בין המנוחה ובין הנתבע 1 התנהל תיק גירושין בבית הדין הרבני. הנתבע 1 פלש למושכר לאחר פטירת המנוחה. לפיכך, אין לנתבע 1 זכות להחזיק במושכר ועליו לפנותו. כבר בינואר 2003 נדרש הנתבע 1 לשלם דמי שימוש ראויים בסך 600 דולר לחודש בגין שימוש במושכר. במועד הגשת התביעה עומד חוב דמי השימוש הראויים על סך כ-207,000 ש"ח. לצרכי אגרה מעמיד התובע את התביעה הכספית על סך 200,000 ש"ח בלבד. בנוסף, מתן זכות שימוש בדירה לנתבע 1 (על ידי המנוחה), ולאחר מכן מתן זכות שימוש בדירה לנתבעת 3 (על ידי הנתבע 1), ללא רשות בכתב של בעל הבית, מהווה הפרה של חוזה השכירות (סע' 12), ומזכה את בעל הבית בסעד של פינוי (סע' 20 לחוזה). כמו כן, המנוחה והנתבע 1 הפרו את חוזה השכירות בכך שלא שילמו את חלקם בהוצאות אחזקת הבניין, ובביצוע שינויים במושכר בסמוך למועד פטירתה של המנוחה. הנתבע הפר את חוזה השכירות גם באי מתן אפשרות לבעל הבית להיכנס למושכר. בגין כל אלה מבקש התובע ליתן סעד הצהרתי לפיו חוזה השכירות מבוטל, ולהורות על פינוי הנתבעים מהמושכר. עוד מבוקש לחייב את הנתבע 1 בתשלום סך של 200,000 ש"ח בגין דמי שכירות ראויים.

ההגנה

3.דין התביעה להידחות מחמת מניעות ושיהוי. הנתבע 1 התגורר בדירה יחד עם המנוחה שנים רבות ועד מועד פטירתה, ולא היה לו מקום אחר למגוריו. לפיכך זכאי הנתבע להוסיף ולהחזיק בדירה לפי חוק הגנת הדייר. בין הנתבע והמנוחה לא התקיים תיק גירושין ולא הייתה להם כוונה להיפרד, גם אם התגלעו ביניהם סכסוכים כאלה ואחרים, כפי שמצוי הדבר בין בני זוג. מגוריו של הנתבע עם אשתו הייתה בידיעת בעל הבית ובהסכמתו, ואין בה משום הפרת חוזה השכירות. הנתבעת 3 הייתה בת זוגו של הנתבע 1 מספר שנים ובחודש ספטמבר 2009 נישאו זה לזה. עד לנישואיהם הייתה הנתבעת 3 מתארחת בדירה מעת לעת ורק לאחר מכן עברה להתגורר בה עם הנתבע דרך קבע. מכל מקום, אין בכך משום הפרה של חוזה השכירות, הואיל ולפי דין לא נדרשת הסכמת בעל הבית למגוריו של בן זוג יחד עם הדייר החוזי. הנתבע מתגורר בדירה כדייר מוגן, וגם התובע הכיר בזכויותיו של הנתבע כדייר מוגן, בין היתר בהמשך גביית דמי השכירות על פי החוזה. הסכם השכירות לא הופר. הנתבעים והמנוחה שילמו את חלקם בהוצאות המוטלות עליהם כדיירים מוגנים. הנתבעים לא ביצעו שינויים במבנה המושכר ולא מנעו מבעל הבית להיכנס למושכר. הואיל והנתבע מתגורר בדירה כדייר מוגן ומשלם דמי שכירות בהתאם, יש לדחות הן תביעת הפינוי והן את התביעה הכספית. לחילופין, מבקש הנתבע לפסוק לו "סעד מן הצדק" אם ייקבע כי קמה נגדו עילת פינוי.

ראיות הצדדים

4.מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע ושל החוקר הפרטי מר רן קאשי. כמו כן נשמעה עדות בעל פה של מר דוד יעקב, אחיה של המנוחה. מטעם הנתבעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של הנתבעים 1 ו-3.

דיון

5.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים החלטתי לדחות את התביעה, על שני רכיביה. בפתח הדברים אציין כי התביעה נגד הנתבע 2, עיזבונה של המנוחה, נזנחה. לא הוצגה מסירה כדין לנתבע זה, ולא נשמעו טענות בעניינו. נראה כי נתבע זה אינו דרוש כלל, הואיל ובדירה מחזיקים הנתבעים 1 ו-3 וגם הטענות הכספיות מתייחסות אליהם בלבד. להלן הנימוקים המתייחסים לנתבעים 1 ו-3.

מעמדו של הנתבע 1 במושכר

6.סעיף 20 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב – 1972, קובע את הדין במקרה של "דייר של דירה שנפטר", לאמור:

(א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.

(ב) ..."

הצדדים נדרשו לשאלה אם יש לנתבע מקום אחר למגוריו, אם לאו. שאלה זו אינה דרושה לצורך הכרעה בזכותו של הנתבע להיחשב כדייר מוגן. לצורך עניין זה כל שנדרש הוא שהמנוחה והנתבע היו בני זוג לפחות ששה חודשים סמוך לפטירת המנוחה והיו מתגוררים יחד בתקופה זו. שאלת מקום המגורים הנוסף רלוונטית לעניין "סעד מן הצדק" אך אינה צריכה לשלב זה של הדיון.

7.אין חולק כי המנוחה הייתה דיירת מוגנת וכי הנתבע והמנוחה היו בני זוג הרבה למעלה מששה חודשים סמוך לפטירת המנוחה. למעשה, על פי תעודת הנישואין המצורפת לתצהיר הנתבע הוכח כי המנוחה והנתבע היו נשואים זה לזה כבר משנת 1990. התנאי היחידי בסעיף 20(א) אשר שנוי במחלוקת בין הצדדים הוא שאלת המגורים המשותפים בששת החודשים הסמוכים לפטירת הדייר.

8.ככלל, הנטל להוכיח את קיום התנאים האמורים בסעיף 20(א) מוטל על הטוען לזכויות של דייר מוגן. ברם, משהוכח כי הנתבע והמנוחה היו נשואים זה לזה משנת 1990 וביתם המשותף היה במושכר, מזה עשרות שנים, כפי שעולה, לדוגמה, מכתובתו הרשומה של הנתבע 1 במרשם האוכלוסין, הרי שעל התובע להניח תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענתו כי דווקא בחצי השנה האחרונה לפני פטירת המנוחה, לא התגוררו הנתבע והמנוחה יחד במושכר. התובע לא הוכיח טענה זו. אדרבה, ראיות התובע מחזקות את המסקנה בדבר מגוריהם המשותפים של המנוחה ושל הנתבע במושכר עד לפטירת המנוחה, למעט היעדרויות של הנתבע מהמושכר לימים ספורים.

9.התובע התבקש להסביר מה הבסיס להצהרתו כי הנתבע לא התגורר עם המנוחה לפחות חצי שנה לפני פטירתה, והוא משיב: "קודם כל מזה שאני לא מצאתי אף אחד בדירה. יכול להיות שהיו אנשים בפנים, אבל אני צלצלתי ולא נעניתי. וגם בגלל רכילות של שכנים. גם לא היו תגובות למכתבים ששמתי תחת הדלת". (עמ' 13 ש' 28 – 29). בכל הכבוד, התובע אינו מפרט כמה פעמים חיפש את הנתבע בדירה ולא מצא, אפשר שמדובר בפעם אחת בלבד. רכילות של שכנים, אין לה משקל של ממש בקביעת ממצאים, בהעדר שמות ועדויות מכלי ראשון.