זלמן נ' מדינת ישראל

החלטה

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

ברקע ההתדיינויות מצויות העובדות הבאות. ביום 24.1.13 ניתן פסק דין בביהמ"ש לתעבורה בירושלים (אצל כב' השופטת מרים קסלסי) לפיה נגזר על המבקש, קנס בסך של 2,000 ₪ וחודשיים פסילה על תנאי למשך שנתיים, בגין עבירה של שימוש בטלפון נייד שלא באמצעות דיבורית.

לטענת המבקש, הוא לא נכח במעמד מתן פסק הדין והוא התקבל בביתו רק במהלך חודש פברואר 2013. לטענתו, במהלך אותו חודש, הוא נקרא לשירות מילואים בן שבועיים ולא ידע בדבר מתן פסק הדין. לדבריו, רק לאחר מספר שבועות, עת ביצע סדר בחפציו, מצא את ההודעה בדבר פסק הדין. לטענתו, ככל הנראה שותפו למגורים הוא שקיבל את ההודעה, אך לא עדכן אותו אודותיה. המבקש טוען כי דחיית בקשתו תביא לעיוות דין וזאת משום לדעתו ביהמ"ש שגה בהכרעת הדין.

המשיבה טוענת שהמבקש בחר שלא להתייצב בדיון אף שנכח בדיון ההוכחות, ולפיכך, היה עליו לדאוג ולברר אודות פסק הדין שניתן בענייננו. לטענתה, אין בעובדה שהמבקש שהה במילואים כדי להצדיק דחיה כה ארוכה בהגשת הערעור, כארבעה חודשים לאחר מתן פסק הדין. לטענתה, אין למבקש אלא להלין על עצמו עת בחר לעשות סדר בחפציו מספר שבועות לאחר שובו מהמילואים. לדבריה, הכרעת הדין הסתמכה על קביעות מהימנות ומכאן שסיכויי הערעור קלושים.

המבקש טוען בתגובה, שהוא לא התייצב בדיון משום שנקרא בדחיפות לפנימייה בה נמצא אחיו, לו הוא משמש כהורה תומך, בשל בעיות משמעת. לדבריו, הוא התקשר למרכז המידע בכדי לברר אודות הדיון שהתקיים ולדבריו ונמסר לו שלא קיים כל פרוטוקול בתיק, אולם יתכן והדיון נדחה בשל אי התייצבותו. לטענתו, לא ידע שהדיון היה קבוע למתן גזר דין, שכן ידע שהוא נקבע לטיעונים לעונש. לגרסתו, הוא הזדרז להגיש את הבקשה כבר ביום 17.4.13, דהיינו פחות מחודשיים מהיום בו התקבל בביתו וזאת מבלי לקחת בחשבון את הימים בהם היה במילואים, פגרת הפסח וכו'.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

לעניין ההבדל בין הארכת מועד בהליך הפלילי להליך האזרחי קבעה הפסיקה בבש"פ 7253/09 אלמשט בן קס ממו נ' מדינת ישראל (20.10.09):

"כידוע, סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, מקנה לבית המשפט סמכות להאריך את המועד שנקבע בחוק להגשת ערעור. בניגוד להליך האזרחי, הארכת מועד להגשת ערעור בהליך פלילי אינה תלויה בקיומו של "טעם מיוחד" (השוו, תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). עם זאת, אין בכך כדי לייתר את הדרישה למתן טעם לאיחור (ע"פ 2112/03 ברזילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.8.03)). בהקשר זה נקבעו בפסיקה מספר שיקולים לאורם יש לבחון בקשות להארכת מועד להגשת ערעור בהליך פלילי. כך, בין היתר, יש ליתן משקל למשך האיחור, למהות ההליך, לסיכויי הערעור ולשאלה האם היה הנאשם מיוצג במסגרת ההליך (ראו למשל, ב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 353 (1986))."

במקרה דנן, לא שוכנעתי כי יש בטעם אותו הציג המבקש כדי להצדיק מתן הארכת המועד לאיחור משמעותי בהגשת הערעור, שכן נדרש טעם בעל משקל, גם אם לא "טעם מיוחד" (ראה ער (ארצי) 24907-02-12 בוני העיר מ.א בע"מ נ' מדינת ישראל, 2.5.13). למעלה מן הצורך אוסיף כי על פי הנתונים המצויים במערכת נט המשפט, עולה כי כבר ביום 27.1.13 הומצאה למבקש הודעה על קנס בסך 2,000 ₪ שהוטל עליו במסגרת תיק זה. ברי, כי אף אם המבקש קיבל את פסק הדין רק בחודש פברואר, הרי שידע בדבר הקנס סמוך למועד מתן פסק הדין, ויכול היה בקלות לברר אודותיו בשלב מוקדם יותר.

לאור האמור, הערעור נדחה.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ד' סיון תשע"ג, 13 מאי 2013, בהעדר הצדדים.

ראובן שמיע, רשם התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: