זלוטי נ' אינדיבו ואח'

החלטה

בפני בקשת המבקשת להתיר לה להמציא למשיב 1 (להלן: "המשיב") בכתובתו הידועה בברוקלין, ניו-יורק, ארה"ב (להלן: "הבקשה") את כתב התביעה שהגישה כנגד המשיבים.

בתצהיר התומך בבקשה, ציינה המבקשת את המקום והארץ בהם נמצא המשיב או ייתכן שנמצא.

עניינה של התביעה נשוא הבקשה הינו קבלת חלקה של המבקשת בדמי השכירות של הנכס נשוא התביעה והמצוי בבעלותם המשותפת של המבקשת ושל המשיב, וכן קבלת דמי שימוש ראויים בגין יחידה בנכס בה עשה ועושה המשיב ו/או מי מטעמו שימוש, הכל לתקופה המוגבלת לשבע השנים האחרונות.

סיכויי התביעה

בתצהיר הנלווה לבקשה, המבקשת הפנתה לתצהיר קודם מיום 15.3.10 שנתנה במסגרת בקשתה לעיכוב יציאתו של המשיב מהארץ. על פי תצהירה מיום 15.3.10, המבקשת מאמינה בוודאות סיכויי תביעתה.

כעולה מנימוקי הבקשה ומהמסכים שצורפו לה, המבקשת והמשיב הינם בעלים משותפים בנכס. בעלותם המשותפת של המבקשת והמשיב בנכס, נקבעה בפסק דינו של כבוד בית המשפט העליון במסגרת ע"א 2556/05 שניתן ביום 8.2.09.

לא זו אף זאת: על פניו, וכעולה מנימוקי הבקשה ומנספחיה, המשיב השכיר מס' יחידות מאותו נכס, ועל פי ההסכמים שצורפו לכתב לבקשה, המשיב קיבל, לכאורה, לידיו את מלוא דמי השכירות. מכאן, ניתן לומר, כי המבקשת זכאית ולו לכאורה לקבלת חלקה בדמי השכירות.

לאחר עיון בנימוקי הבקשה על כלל נספחיה, לרבות תצהירי המבקשת וכתב התביעה על נספחיו, נחה דעתי, כי המדובר בתביעה הראויה לטיעון. בשלב זה, איני נדרשת לערוך חקירה יסודית, והמבקשת אינה חייבת להראות שיש לה עילה טובה באותה מידת וודאות הדרושה במשפט עצמו. בשלב זה, די בקיומן של ראיות לכאורה להוכחת עילת התביעה בכדי לקיים את התנאי של "עילת תביעה טובה" הנדרש בתקנה 501 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

קיומה של חלופה אחת או יותר על פי תקנה 500

משהגעתי למסקנה, כי סיכויי התביעה טובים, נותר לי לבחון, שמא המקרה נופל לאחת החלופות שבתקנה 500 לתקנות סדר הדין?

בתצהיר המצורף לבקשה, פירטה המבקשת את כלל ניסיונותיה לאתר את המשיב בארץ, ולבסוף התברר לה כי הינו שוהה בחו"ל.

בדיון שהתקיים בפני כב' השופטת א. פריאל, מיום 29.4.02 (במסגרת תביעה שהוגשה על ידי עיריית חיפה כנגד המשיבים ואח'), העיד המשיב, כי היה בארה"ב מ 1985 עד 1996, ובמהלך תקופה זו, המשיב היה מגיע לארץ כל שנה למשך חודשיים. לבקשה שבפניי, צורפו הסכמי שכירות משנים שונות; 2002, 2003 ו- 2006 ובהם מופיעה כתובת האמורה לשקף את כתובתו של המשיב בארץ. שאילתא שהופנתה למשרד הפנים אף היא העלתה כי למשיב, המופיע כתושב ברישומי משרד הפנים, קיימת כתובת בארץ. גם בדו"ח אביבים מופיעה כתובת האמורה להיות כתובתו של המשיב. יודגש, וכעולה מהבקשה ומנספחיה, כי המבקשת ניסתה, באמצעות ב"כ, למסור כתב התביעה למשיב בכתובתו הרשומה במשרד הפנים ובדו"ח אביבים, אך כתב התביעה חזר לשולח משנמצא כי המשיב העתיק את מקום מגוריו למען בלתי ידוע.

מהמקובץ לעיל, ניתן לראות כי עד עצם היום, מקום מושבו הרשום של המשיב הינו בארץ ודי בכך, בכדי לענות של דרישותיה של תקנה 500(1), גם אם מקום מגוריו הרגיל אינו בארץ.

ודוק: על פי נימוקי הבקשה והתצהיר הנלווה התומך בה, אין המדובר במשיב שנמצא במדינה אך מקום מגוריו אינו ידוע. מדובר במשיב השוהה מחוץ לגבולות המדינה אך מקום מושבו הרגיל הינו בארץ, ועל כן, קיימת תחולה לתקנה 500 (1).

למקרה וטעיתי במסקנתי בעניין תחולתה של תקנה 500 (1), אוסיף עוד, כי נושא התובענה הינו אכיפת התחייבות או חבות בנוגע לנכס מקרקעין המצוי בתחום המדינה. ועל כן, עינינו הרואות, כי נסיבות המקרה עונות על דרישות תקנה 500 (3).

לאור מסקנתי לעיל, איני נדרשת לדון בתחולתה של תקנה 500 (10). אך, למעלה מן הצורך אציין, כי בעל הדין הנכון על פי הנטען בתביעה הינו דווקא המשיב.

שיקול דעת

לא נעלם מעיניי, כי התקיימותם של שני התנאים דלעיל הצריכים למתן היתר ההמצאה לחו"ל; הכוונה לסיכויי התביעה והתקיימותה של אחת החלופות של תקנה 500, אינה מובילה בהכרח, למתן ההיתר, וכי לבית המשפט שיקול דעת שעליו להפעילו בטרם ייעתר לבקשה.

ובכן, בנסיבות דידן, בהתחשב בסיכויי התביעה ובהתחשב בשיקולי נוחיות הנוטים במקרה הנדון לטובת הבאתו של המשיב/הנתבע ארצה מאשר ההפך, שוכנעתי כי יש להיעתר לבקשה.