זכרוביץ נ' אסמאעיל ואח'

פסק דין

תביעה זו, עניינה תאונה מיום 6/12/2008 בה היו מעורבים רכביהם של התובע ושל הנתבעת 1.

טענות התובע:

התובע טוען כי רכב הנתבעת 1 יצא מתחנת דלק מן העבר השני של הכביש, נכנס לנתיב הנסיעה שבו נסעו התובע ואשתו, וגרם לתאונה. לדברי התובע, בכיוון נסיעתו, היו שני נתיבים והוא נסע בנתיב השמאלי כאשר גם בנתיב הימני נסעו כלי רכב. לאחר התאונה, עצרו בצד הכביש והחליפו פרטים, כאשר נהג רכב הנתבעת 1 מסר לו את השם "סלימה אסמאעיל" ולא הסכים להציג לו תעודת זהות או רשיון נהיגה. לדברי התובע, סבר כי השם סלימה הינו שמו של הגבר, נהג רכב הנתבעת 1. זולת נהג רכב הנתבעת 1, לא היה עימו ברכב אדם נוסף. התובע לא זיהה את בעלה של הנתבעת 1, אשר נכח באולם בית המשפט, כנהג הרכב בעת התאונה, זאת, לדבריו, לאור חלוף הזמן מאז התאונה ועד היום. לדברי התובע, התקשר למספר שמסר לו נהג הרכב ושוחח עימו. באחת השיחות אל התובע, הציע לו הדובר לסגור את הפרשה ביניהם, מבלי להפעיל את הביטוח ואף ציין כי היו עימו ברכב בעת התאונה שלושה אנשים נוספים.

טענות הנתבעת 1:

הנתבעת 1 לא היתה במקום התאונה. רכבה היה נהוג על ידי אדם אחר. בעלה של הנתבעת 1, מר מחאמיד אחמד, טען כי הוא נהג ברכב הנתבעת 1 בעת התאונה. לדבריו, כאשר יצא מתחנת הדלק, עמד רכבו של התובע בשולי הכביש ונכנס לתוך נתיב הנסיעה שלו באופן שגרם לתאונה. לדברי מר מחאמיד, לאחר התאונה, עברה במקום ניידת משטרה והתובע אמר שאין צורך במשטרה ולכן לא עצרו אותה. לטענתו, התובע היה שתוי בעת התאונה. הוא לא מסר לו את רשיון הנהיגה שלו ואת תעודת הזהות כי לדבריו, התובע מיהר לנסוע ממקום התאונה. מר מחאמיד טען כי אינו מבין מדוע חברת הביטוח אינה מוכנה לפצות בגין האירוע שכן לטענתו, הרכב היה מבוטח והוא עצמו, אשר נהג ברכב, בעל רשיון לנהוג בו ולכן לא היתה כל הצדקה לסרב לשלם עבור הנזק. מר מחאמיד הודה כי אשתו, הנתבעת 1, הודיעה לחברת הביטוח. מר מחאמיד לא ידע להסביר מדוע בדיווח לחברת הביטוח, נאמר כי אשתו, הנתבעת 1, היא שנהגה ברכב. לטענתו, הסיבה נעוצה בסכסוך משפחתי, בינו לבין אשתו, אך ההסבר שמסר בבית המשפט, אינו מתיישב עם ההגיון.

הנתבעת 1 טענה כי מסרה את פרטי התאונה לחברת הביטוח על בסיס דברים שאמר לה בעלה. הנתבעת 1 הכחישה כי כתבה את המכתב מיום 24/2/09 המסומן נ/3, הנושא את חתימתה ובו נכתבה גרסא שונה לנסיבות התאונה. לדבריה, אינה יודעת דבר וחצי דבר אודות מכתב זה.

טענות הנתבעת 2:

טוענת הנתבעת 2 כי התביעה כנגדה צריכה להידחות וזאת לאור הוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח ומאחר שהנתבעת 1, בעלת הפוליסה אצל הנתבעת 2, מסרה דיווח כוזב בנוגע לפרטי התאונה.

לנתבעת 1 שתי גרסאות באשר לקרות התאונה, האחת, המופיעה בטופס ההודעה על מקרה ביטוח נ/2, שם דיווחה הנתבעת 1 כי היא נהגה ברכבה וטענה כי רכב התובע הגיע במהירות בכביש הראשי, נצמד לנתיב שלה ושפשף את חלקו השמאלי של הרכב. גרסא נוספת מופיעה במכתב מיום 24/2/09 נ/3, הנחזה להיות בחתימת הנתבעת 1, שם נכתב כי רכב התובע חנה בשולים והחל בנסיעה במפתיע כאשר פגע ברכב הנתבעת 1.

הנתבעת טענה כי לא ברור מיהו הנהג שנהג ברכב הנתבעת 2 והאם לנהג כיסוי ביטוחי אצל הנתבעת 2. לדבריה, מאחר שהתובע אינו מזהה את מר מחאמיד כמי שנהג ברכב הנתבעת 1, ולאור הדיווחים הסותרים שהוגשו לחברת הביטוח, בפועל, לא ניתן לדעת מי נהג ברכב. לחילופין, טוענת הנתבעת 2 כי יש לנכות מכל סכום שבו תחוייב בגין התאונה את ההשתתפות העצמית של הנתבעת 1, סך של 1,247 ₪ צמודה מה- 1.10.2008.

דיון

שאלה ראשונה העומדת כאן לדיון הינה בדבר נסיבות התאונה.

גרסת התובע לאופן קרות התאונה הינה סדורה והגיונית. מנגד, גרסת הנתבעת רצופה בסתירות כאשר המשמעותיות שבהן הן שינוי הגרסאות לאופן קרות התאונה, הן בכתובים והם בעדויות. גרסתו של מר מחאמיד בעדותו בבית המשפט סותרת את הגרסא שנכתבה בטופס ההודעה על מקרה ביטוח נ/1 כאשר לדברי הנתבעת 1, מסרה את פרטי התאונה בהתאם לדברי בעלה. נוכח הסתירות המרובות והתרשמותי ממר מחאמיד בעדותו בבית המשפט, לא נתתי אמון בדבריו כלל ועיקר.

באשר לזהות הנהג בעת התאונה, לא ניתן לקבוע ממצא. התובע אינו זוכר מי נהג ברכב, אך טוען כי דובר בגבר, הנתבעת 1 דיווחה בטופס נ/1 כי היא זו שנהגה ברכב, הנתבעת 1 העידה בבית המשפט כי בעלה הוא שנהג ברכב, בעלה של הנתבעת העיד גם הוא כי הוא היה נהג הרכב. נוכח הדיווחים הסותרים מצד הנתבעת ובעלה, הרי שעל אף טענת מר מחאמיד כי הוא הוא שנהג ברכב, לא ניתן לקבוע כי כך אכן היה, שכן כאמור, הנתבעת 1 בעצמה דיווחה אחרת בסמוך לאחר התאונה.

לפיכך, אני קובעת כי התאונה אירעה כאשר רכב התובע נסע בכביש ראשי ואילו רכב הנתבעת 1, אשר היה נהוג על ידי אדם אחר, יצא מתחנת הדלק, בחוסר זהירות ומבלי ליתן זכות קדימה כנדרש, וכך אירעה התאונה.

משקבעתי כי האחריות לתאונה מוטלת על הנתבעת 1 וכפועל יוצא מכך, ברגיל, על הנתבעת 2 בהיותה המבטחת של הנתבעת 1, הרי שאפנה לטענת הנתבעת 2 כי אין לחייבה בגין כך, וזאת לאור נסיבות המקרה והוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981.

סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח קובע כדלקמן:

"הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה — פטור המבטח מחובתו."

סעיף זה נועד להרתיע מבוטח למסור למבטח עובדות כוזבות או להעלים ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות בכוונת מרמה, כשהסנקציה היא פטור מוחלט של המבטח מהחבות. (רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה, תק-על 98(2) 910 (1998).) מאחר שמדובר בפער במידע באשר להתרחשות מקרה הביטוח והמבוטח יכול למנוע מידע מן המבטח, בא סעיף 25 האמור וקובע סנקציה חריפה ביותר למצב שכזה.