זכמי נ' הראל-חב' לביטוח ואח'

פסק דין

1.בפניי תביעה קטנה על-סך 6,339 ₪, שעניינה נזקים שהתובעת טוענת כי נגרמו לרכבה כתוצאה מתאונה שאירעה ביום 5.2.08 באזור היישוב גבעת זאב. התובעת, טובה זכמי רשומה כבעלים של רכב מסוג מרצדס, שנטען כי ניזוק בתאונה נשוא התביעה. בעלה, אליה זכמי, הוא שנהג ברכב בעת התאונה. לצורך התיק שבפניי, אתייחס אל בני הזוג זכמי כאל התובעים. התובעים הגישו תביעתם נגד הראל חברה לביטוח בע"מ (נתבעת 1), המבטחת של המועצה המקומית גבעת זאב, שאף היא נתבעת בתיק זה (נתבעת 2) ונגד משרד הבינוי והשיכון, מחוז ירושלים (נתבע 3).

2.התובעים טוענים, כי ביום 5.2.08 נהג מר זכמי ברכבו בכביש הראשי בשכונת אגן איילות בגבעת זאב – שאין מחלוקת, כי הנה שכונה לא מאוכלסת המצויה בשלבי בניה, שבפאתיה שני שערים שנועדו למנוע כניסה אליה, בהיותה אתר בניה – האחד מכיוון גבעת זאב, והשני מכיוון כביש 443. התובעים טוענים, כי בעת שנסע מר זכמי בכביש האמור, פגעו גלגלי צדו הימני של הרכב בפתח ביוב שהיה על הכביש, וזאת, לטענת התובעים, כתוצאה מכך שפתח הביוב היה פתוח הואיל ומכסה הבור היה שבור, ולא היה ניתן להבחין בבור מבעוד מועד. התובעים טוענים, כי כתוצאה מהתאונה נגרמו לרכבם נזקים ששמאי העריכם בסך של 4,780.34 ₪ (בחוות הדעת שצורפה לכתב התביעה נאמד הסכום בסך של 5,750.71 ₪, ואולם מתוך סכום זה הופחת סך של 970.20 ₪ הנוגע לנזק לרכב שאינו קשור לתאונה). התובעים מבקשים מבית המשפט לחייב את הנתבעים לפצותם בגין הזנק שנגרם לרכב, ובגין הוצאות שכר טרחת השמאי בסך 589 ₪ (צורפה קבלה על תשלום שכר הטרחה). לטענת התובעים, הם פנו לנתבעת 2, וכעבור זמן-מה, הודיעה להם נתבעת 1, כי דרישתם לפיצוי נדחית הואיל ולטענת נתבעות 1 ו-2, האחריות לאזור שבו אירעה התאונה מוטלת על נתבע 3. במכתבה של נתבעת 1 לתובעים מיום 23.2.09 נכתב כך: "מבדיקתנו עולה, כי הכביש בו אירעה התאונה היה באחריות משרד השיכון, אשר ביצעו עבודות במקום, במועד נשוא האירוע, וכי עליכם להפנות את דרישתכם אליהם" (צורף לכתב התביעה). לאור האמור במכתבה של נתבעת 1, פנו התובעים לנתבע 3, ואולם אף הוא דחה את דרישתם לפיצוי בטענה כי "למשרדנו אין ביטוח עבור תאונות דרכים כמוזכר במכתבך. כמו כן אין משרדנו רואה עצמו אחראי לנזק שנגרם למכוניתך" (מכתב מיום 1.6.08 צורף לכתב התביעה).

3.נתבעות 1 ו-2 טוענות, כי המקום בו אירעה התאונה הנו אתר בניה שהעבודות בו טרם הסתיימו, והואיל ונתבע 3 מחזיק באתר, הוא האחראי על תחזוקתו התקינה ועל מניעת הכניסה אליו. בנוסף טוענות נתבעות 1 ו-2, כי הואיל והכניסה לאתר אסורה ואף מצוי שער במקום שנועד למנוע כניסה בלתי מורשית לאתר, הרי שמר זכמי נכנס לאתר שלא כדין, ועל-כן הוא נושא באחריות לתאונה. נתבע 3 טוען, כי אינו אחראי לקרות התאונה, וכי האחריות לה מוטלת כולה על שכמם של התובעים, אשר בהיכנסם לאתר הבניה, למרות שלטי האזהרה, הסיגו גבול, וחשפו עצמם לסיכונים הנובעים משהייה באתר בניה. יצוין, כי נתבע 3 לא היפנה את האחריות לקרות התאונה לנתבעות 1 ו-2.

4.בדיון שהתקיים בתיק ביום 14.2.10 העיד מר זכמי וכן העיד מר שריסט, מנהל הפרוייקט בשכונת אגן האיילות מטעם נתבע 3. לדברי מר שריסט, הכביש שבו אירעה התאונה נסלל לפני כ-10 שנים, ואולם האתר לא היה פעיל בין השנים 2003 – 2007, והחל "להתעורר" לפעילות רק בסוף שנת 2007, בעקבות תנופת מכירות במקום. מר שריסט טען, כי לכביש שבו אירעה התאונה שני שערים – השער האחד מכיוון גבעת זאב, והוא מצוי באחריות המועצה, ו"השער הזה לרוב פתוח"; השער האחר – מכיוון כביש 443 – וביחס אליו אמר מר שריסט, כי "לפחות ב-5 השנים האחרונות השער הזה היה כל הזמן סגור" (פרו' עמ' 2). בתשובה לשאלת בית המשפט, על מי מוטלת, לדעתו, האחריות לאזור בו אירעה התאונה, השיב מר שריסט, כי הוא אינו בקיא בדבר (פרו' עמ' 3). במהלך הדיון התברר, כי חוקר מטעם נתבעת 1 ערך חקירה ביחס לאירוע התאונה, במסגרתו אף ביקר במקום התאונה עם מר זכמי וצילם בו צילומים. עוד התברר, כי החוקר הגיש את ממצאי חקירתו בדו"ח לנתבעת 1.

5.בסיום הדיון, התבקש נציג נתבעת 2 להמציא את דו"ח החקירה האמור, והוא עשה כן ביום 21.2.10. מדו"ח החקירה הנושא את התאריך 14.1.09 עולה, כי חוקר מטעם נתבעת 1 ביקר במקום התאונה ואף צילם את זירת התאונה, שוחח עם נציגי נתבעת 2, וביניהם נציגי מחלקת ההנדסה והביטחון, וכן שוחח עם מר זכמי. לטענת החוקר, "על-פי חקירה במחלקת ההנדסה במועצת גבעת זאב המבוטחת עולה, כי במועד התאונה היה הכביש בו אירעה התאונה באחריות משרד השיכון וטרם עבר לאחריות המועצה" (עמ' 2 לדו"ח). החוקר ציין, כי מזכירת מהנדסת נתבעת 2 אמרה לו, שבין שנת 2000 ועד לקיץ 2008 לא בוצעו עבודות הפיתוח בשכונת אגן איילות, ולפיכך המקום היה סגור והכניסה אליו הייתה חסומה, וכי הואיל ועבודות הפיתוח היו באחריות נתבע 3, האחריות על השטח טרם הועברה לנתבעת 2. החוקר שוחח גם עם קב"ט נתבעת 2, וזה טען, כי עובר למועד התאונה המחסום שבין השכונה לבין גבעת זאב נפתח רק לעתים "לצורך ביקור אח"מים במקום" (עמ' 5).

6.לבקשת נתבעת 3, ניתנה לה אפשרות להגיב על הדו"ח שהוגש, ואולם עד לכתיבת שורות אלו, תגובה שכזו טרם הגיעה לידיעת בית המשפט. עתה הגיעה העת ליתן פסק-דין.

דיון והכרעה

7.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, נראה כי אין מחלוקת על העובדות הבאות: מר זכמי נכנס עם רכבו לאיזור שכונת אגן האיילות הסמוכה לגבעת זאב, שעה שהמקום היה למעשה אתר בניה, כשבפתחיו היו מוצבים שני שערים – האחד מכיוון גבעת זאב, והשני מכיוון כביש 443. מר זכמי נכנס עם רכבו לשכונה דרך השער מכיוון גבעת זאב, ובמהלך הנסיעה נפגע רכבו מבור ביוב הממוקם בכביש, שפתחו לא היה סגור במלואו. העובדה האחרונה נלמדת מהתמונות שצילם החוקר מטעם נתבעת 1, בהן נראים הכביש נשוא התביעה וכן בור ביוב ללא מכסה, המכוסה באופן חלקי באבנים ובחלקי בטון (עמ' 8-10 לדו"ח החקירה).

שאלת האחריות

8.השאלה הראשונה שיש לשאול היא, על מי מוטלת האחריות לתאונה? ובכן, אין מחלוקת כי האתר שבו אירעה התאונה, מתחם שכונת אגן האיילות, היה בעת התאונה אתר בניה. מסקנה זו מתבקשת מדבריו של מר זכמי למר שריסט בעת הדיון, ולפיהם "אמרת שבין השנים 03-08 האתר בניה בעצם 'מת'. אני חי שם ויודע שבתקופה הזו השער מידי פעם ופעם היה נפתח לכל מיני משאיות וטרקטורים של אותה חברה שעשתה שם המשך עבודות פיתוח, כך שהכביש הזה היה נטוש הרבה זמן וכל דכפין נסע משם ולא הייה שום הגבלה בעניין הזה" (פרו' עמ' 3 – ההדגשות הוספו-א"ר). מהדברים עולה, כי מר זכמי מכיר בעובדה שמדובר באתר בניה, וכי המעבר בו, בעת הרלבנטית, נועד בעיקר למשאיות וטרקטורים, ומכאן שהוא גם מודע לכך שהכביש לא נועד למעבר כלי רכב פרטיים. לפיכך טוענים הנתבעים, כי למר זכמי לא הייתה סיבה מוצדקת להיכנס שלא כדין לאתר הבניה המתוחם, ומשעה שעשה כן, הוא נושא במלוא האחריות לנזקים שנגרמו לרכבו כתוצאה מהתאונה.

9.ואכן, יש מקום לכאורה לשאול, כלום יש להטיל אחריות כלשהי על הגורם האחראי למקום בו אירעה התאונה, אם אכן מדובר באתר בניה סגור ומתוחם שבפאתיו נתלו שלטי אזהרה מתאימים, שמר זכמי נכנס אליו ביודעין, למרות האזהרות האמורות? אני סבור, כי בנסיבות המקרה שבפנינו, יש להטיל על האחראי על המקרקעין מידה של אחריות לקרות התאונה. הנתבעים טענו, כי בפאתי האתר מוקמו שערים שנועדו למנוע כניסה בלתי מורשית, וכן נתלו שלטי אזהרה. ואולם הן מעדותו של מר שריסט, והן מדבריהם של עובדי נתבעת 2 לחוקר עולה, כי השערים לא היו סגורים באופן רציף, ומכל מקום, איש מהנתבעים לא המציא רישום ביחס לזמנים בהם היו השערים סגורים או פתוחים. בנוסף, איש מהנתבעים לא המציא כל אסמכתא כגון צילום מהשטח, ממנו ניתן יהיה ללמוד על קיומם של שלטי אזהרה באתר. מכאן שלא הוכח בפניי, שננקטו הצעדים הדרושים למניעת כניסתם של גורמים בלתי מורשים לאתר הבניה.

10.ומה בדבר חלקם של כל אחד מהנתבעים באחריות לאירוע? לאחר שמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בדו"ח החקירה, הגעתי לכלל מסקנה, כי הואיל ונתבע 3 לא הכחיש את טענת נתבעות 1 ו-2 בדבר אחריות נתבע 3 לשטח שבו אירעה התאונה, למעט התייחסות קצרה של ב"כ נתבע 3 לעניין זה בשלב הסיכומים, מבלי שהובאה כל אסמכתה לדבריה, הרי שיש לקבוע כי נתבע 3 הוא הגורם שהיה אחראי לשטח שבו אירעה התאונה נשוא תיק זה. לפיכך, אני דוחה את התביעה שהוגשה נגד נתבעות 1 ו-2.

11.מה באשר לחלקו של מר זכמי באחריות לקרות התאונה? לנוכח דבריו שצוטטו לעיל, מהם עולה כי הוא מכיר בכך שהמקום בו אירעה התאונה היה בעת הרלבנטית אתר בניה שלא נועד לכניסת כל דכפין, הרי שחזקה עליו שהיה מודע לסכנות הכרוכות בכניסה למקום מסוג זה. משעה שנכנס למקום למרות האמור, היה עליו לנקוט זהירות יתירה בנהיגה בשטח – זהירות שייתכן והייתה מונעת את קרות התאונה. עצם קרות התאונה מלמד על כך שמר זכמי לא התייחס כראוי לסיכונים הכרוכים בכניסה לאתר בניה, והוא נסע בכביש, שלדבריו הנו "כביש רחב וסלול" (פרו' עמ' 1) מבלי להיזהר דיו. לפיכך אני סבור, כי מר זכמי נושא באשם תורם לקרות התאונה, ועל-כן יש לקבוע שגם הוא אחראי, במידה מסוימת, להתרחשותה

12.לנוכח כל האמור, אני מחליט להטיל על הנתבע 3 אחריות לתאונה בשיעור 50%, בעוד ש-50% הנותרים נופלים על כתפי התובעים.

שאלת הנזק

13.וכעת יש לפנות לשאלה השניה, היא שאלת הנזק. כאמור, התובעים מבקשים לפסוק לזכותם סך של 6,339 ₪. התובעים צירפו לתביעתם חוות דעת שמאי, לפיה עלות הנזק שנגרמה לרכבם עומדת על 4,780.31 ₪. למרות הסכום הנתבע, התובעים צירפו לתביעתם אסמכתאות לתשלום הרכיבים הבאים בלבד: 589 ₪ - תשלום עבור חוות דעת שמאי; 1,960 ₪ - תשלום עבור החלפת צמיגים; 376 ₪ - תשלום עבור בדיקת פרונט במעבדה. האסמכתאות שצורפו על תשלום הסכומים האמורים לא נסתרו, ועל-כן אני מחליט לקבל ראש תביעה זה.

14.אשר ליתרת הסכום – מר זכמי העיד בפניי כי שילם סך של 1,039 ₪ עבור תיקון קשת ההתהפכות של רכבו, ואף צירף חשבונית ודרישה לתשלום בהקשר זה. כמו-כן העיד, כי שילם סך של 2,375 ₪ עבור עבודות שבוצעו ברכבו במוסך מרצדס, וגם בעניין זה צורפה חשבונית ודרישת תשלום. באופן עקרוני, אני מוכן לקבל את עדותו של מר זכמי, כי שילם את הסכומים עליהם הצהיר, ועל-כן אני פוסק לזכותו סכומים אלו. ואולם הואיל ולא הובאה בפניי אסמכתא, כי בוצע תשלום כזה בפועל, אלא התובעים הסתפקו בחשבונית המהווה דרישת תשלום בלבד ולא קבלות על תשלום, אני קובע כי נתבע 3 ישלם להם מחצית מהסכומים שביחס אליהם הומצאו חשבוניות, רק לאחר שימציאו לו התובעים אסמכתא מספקת כי התשלום אכן בוצע, וזאת בתוך 21 יום מעת קבלת פסק הדין.

15.סוף דבר. לנוכח כל האמור, אני דוחה את התביעה כנגד נתבעות 1 ו-2, ומקבל בחלקה את התביעה נגד נתבע 3, במובן זה, שאני מחייב את נתבע 3 לשלם לתובעים את הסכומים הבאים:

א.סך של 1,462.5 ₪ (מחצית מ-2,925 ₪ שהנו סכום ההוצאות המפורטות בסעיף 13 שלעיל;