זכותו של הנושה עדיפה על זכותו של מקבל המתנה בהיעדר קיומם של החריגים

השופט י' אלון:

1.        המנוחה, בלה אבדור ז"ל (להלן: המנוחה), היתה אמה של המערערת 1 וסבתם של המערערים 2 ו-3. באוגוסט 1997 חתמה המנוחה על תצהיר, ובו העבירה לשלושת המערערים, ללא תמורה, את זכויותיה (חכירת משנה) בדירת מגוריה בתל אביב (להלן: הדירה), ובמקביל חתמו המערערים על התחייבות לפיה זכות החזקה במגורים תהיה למנוחה ולבעלה המנוח עד אחרית ימיהם. המערערים לא רשמו הערת אזהרה, והעברת הזכויות לא נרשמה בספרי רשם המקרקעין. על כן, המתנה לא הושלמה ונמצאת היא בגדרה של התחייבות לתת מתנה - כמובנה בסעיף 5(א) לחוק המתנה, התשכ"ח (להלן: חוק המתנה).

           למשפחת המנוחה היתה שנים רבות חברת תכשיטים בשם "תכשיטי אבדור בע"מ" (להלן: חברת אבדור), שהוחזקה ונוהלה על ידי המנוחה, בעלה המנוח, בנם דרור (אחיה של המערערת) ורעייתו אורית. חברת אבדור רכשה מתכות וחומרי גלם מהמשיבה.

           עוד בשנת 1984 חתמו המנוחה ושותפיה לחברת אבדור על כתב ערבות לטובת המשיבה להבטחת חובות החברה. חברת אבדור שקעה בחובות סמוך לשנת 1997, ובשנת 2000 הגישה בקשה להקפאת הליכים ובה ציינה כי היקף חובותיה הינו כ-12 מיליון ש"ח. בקשת ההקפאה לא צלחה ומונה לחברה כונס נכסים.

           בפברואר 2001 הגישה המשיבה תביעה נגד חברת אבדור וערביה (ובהם המנוחה) לחוב כספי בסכום של כ-125,000 דולר, ובאוגוסט 2002 ניתן לבקשת המשיבה צו עיקול זמני על הדירה. בינואר 2004 ניתן לזכות המשיבה פסק דין על מלוא סכום התביעה כנגד הערבים (ובהם המנוחה).

           שבוע בלבד לאחר מכן הגישו שלושת המערערים תובענה לבית המשפט המחוזי כנגד המשיבה. בתובענה עתרו הם לסעד הצהרתי כי הם בעלי הזכויות היחידים בדירה מכוח התחייבותה של המנוחה (משנת 1997) לתת להם את הדירה במתנה, וכי התחייבות זו גוברת על העיקול שהטילה המשיבה. את טענתם זו סמכו על הלכת בית משפט זה בע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199 (1999) (להלן: הלכת אהרונוב).

           המשיבה בתגובתה לתובענה טענה כי התחייבות המנוחה (משנת 1997) לתת את הדירה במתנה למערערים לא היתה אלא עיסקה למראית עין שכל תכליתה היתה להבריח את הדירה מנושי המנוחה, ובהם המשיבה. מסקנה זו מתבקשת לטענתם מכמה סיבות. ראשית, שלושת המערערים היו היחידים מבני המשפחה שלא היו ערבים לחובות חברת אבדור. שנית, המערערים התחייבו כי החזקה והשימוש בדירה יישארו בלעדית בידי המנוחה ובעלה עד אחרית ימיהם. שלישית, עיתוי מתן המתנה (אוגוסט 1997) היה בד בבד עם תחילת שקיעתה והסתבכותה הכספית של חברת אבדור, שלחובותיה ערבו כאמור המנוחה, בעלה, בנה וכלתה.

           טענתה הנוספת של המשיבה היתה, כי גם אם לא ייקבע שההתחייבות לתת את המתנה היתה למראית עין וחסרת תוקף, לא תחול בעניינה הלכת אהרונוב. לטענתה, הלכת אהרונוב חלה על התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין הנעשית בתמורה ולא על התחייבות לתת מתנה, ובמיוחד שעה שנסיבות אותה ההתחייבות מפוקפקות ונראות על פניהן כניסיון של נותן המתנה (המנוחה) להבריח נכס המתנה (הדירה) מנושיו, וביניהם המשיבה.

2.        בפסק הדין דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ה' גרסטל) את תובענת המערערים. נקבע, כי התחייבות המנוחה לתת את המתנה לא היתה למראית עין, וכי ההתחייבות בעינה עומדת.

           ברם, בית המשפט מצא כי הלכת אהרונוב אינה חלה מניה וביה גם על התחייבות לתת מתנה, וכי בעניין דנן "במאזן הכולל של האינטרסים המוגנים של שני הצדדים ובנסיבות המקרה דנן, יש להעדיף את עניינה של המשיבה (הנושה בעלת העיקול) על פני זכותם של המערערים מכוח הסכם המתנה".

           בבסיס החלטה זו עמדה נקודת המוצא, ולפיה "לא די בשלילת העוצמה של ציפיית הנושה הכספי, אלא יש להצביע על עוצמה מספקת של אינטרס מקבל המתנה המצדיקה את עדיפותו".

           המערערים נמנעו מלרשום הערת אזהרה בגין עיסקת המתנה על אף השנים הארוכות שחלפו מאז עיסקת המתנה (1997) ועד להגשת התובענה של המשיבה. כתוצאה מכך המשיבה לא יכולה היתה לדעת כל אותן השנים על עיסקת המתנה, ונוצרו אצלה הצפיות וההסתמכות על היות הדירה הנכס היחידי ממנו תוכל להיפרע חובותיה מהמנוחה. בנסיבות אלה, כך נפסק, "משקל ציפיותיה של המשיבה להיפרע נשייתה מהדירה, עולה באורח ניכר, ומולה עומדים המבקשים שלא שילמו כל תמורה. כאשר אין במסת הנכסים של נותן המתנה כדי לשלם לנושים, ועיסקת המתנה טרם הושלמה ברישום, שוכנעתי שיש לייחס משקל רב יותר דווקא לנושים שזכאים להיפרע את חובם".

3.        בפנינו ערעורם של המערערים על פסק הדין קמא. ליבת טענותיהם בערעור הינה, כי הלכת אהרונוב משתרעת על כל התחייבות לעיסקה במקרקעין, בין אם זו עיסקת מכר ובין אם זו עיסקת מתנה. משנפסק בהלכת אהרונוב כי התחייבות לעיסקת מקרקעין מקימה זכות מעין קניינית בידי המקבל, ובתור שכזו גוברת היא על "זכותו הדיונית" של בעל העיקול, יפים הדברים גם בעיסקת מתנה. אדרבא, זכותו זו של המקבל (הקונה) לא הוגבלה בהלכת אהרונוב ובפסקי דין שניתנו בעקבותיה - לקונה שכבר שילם את תמורת המכירה כולה או חלקה. עצם ההתחייבות שהתחייב הנותן (ובאותם פסקי הדין - המוכר), היא המקימה את הזכות המעין קניינית בידי המקבל (ובאותם פסקי דין - הקונה) במנותק מכך אם בינתיים שולמה התמורה אם לאו.

           על כן, כך הטענה, לא היה מקום להבחנה שעשה בית המשפט קמא בין התחייבות בעיסקת מכר מקרקעין להתחייבות לתת מתנה במקרקעין. בזו כמו בזו - מקימה ההתחייבות בידי המקבל זכות מעין קניינית הגוברת על זכותו של הנושה בעל העיקול.

           כנגדם, נסמכת המשיבה על נימוקיו של בית המשפט קמא, ומוסיפה ומרחיבה על אלה כיד הטיעון הטובה של בא כוחה, עו"ד ש' סלפוי. כמו כן שבה המשיבה לטענתה (שנדחתה), כי עיסקת המתנה דנן לא היתה אלא למראית עין.

           נקדים ונציין, כי לא מצאנו מקום לטענה אחרונה זו, שכן היא נדחתה על ידי בית המשפט קמא מתוך ממצאי העובדה ובהסתמך על נטלי הראיה, ולא ראינו נימוק או טעם להתערב באלה.

           נדון איפוא בליבת הערעור, הלא היא השאלה אם הלכת אהרונוב כוחה יפה גם בהתחייבות לתת מתנה, כטענת המערערים, או שמא מתיחסת היא דווקא להתחייבות לעיסקה במקרקעין כנגד תמורה, לאמור עיסקת מכר.

           שאלה זו נבחנה בהרחבה בפסק דינה של חברתי השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 1516/99 לוי ואח' נ' חיג'אזי, פ"ד נה(4) 730 (1999) (להלן: פס"ד חיג'אזי), ומסקנתה היתה כי יש מקום והצדקה לסייג בנסיבות הראויות התחייבות למתן מתנה מהלכת אהרונוב. אולם, בעניין חיג'אזי הוכרע הדין בערעור במישור הקביעה העובדתי, ולפיו ההתחייבות למתנה נושא אותו ההליך לא היתה אלא למראית עין ולא הוכחה זכותם הנטענת של המשיבים (באותו העניין) במקרקעין. לפיכך, הדיון בשאלה העקרונית דנן לא היה חלק ממרכיבו האופרטיבי של פסק הדין ושני חברי המותב הנוספים (הנשיא א' ברק והשופט י' זמיר) ציינו כי "בנסיבות המקרה אין הכרח להכריע בה וניתן להשאירה בצריך עיון לעת מצוא".

           והנה, הגיעה העת ונדרשים אנו להכרעה בסוגיה דנן לגופה.