זכאות נאשם לעיין בגליונות רישום פלילי של עד המעיד מטעם התביעה

השופטת  ד' ברלינר:

1.        האם זכאי נאשם לעיין בגיליונות הרישום הפלילי של כל עד המעיד מטעם התביעה בעניינו ללא מגבלה כלשהי?

           בית המשפט קמא, כבוד השופט י' צבן מבית המשפט המחוזי בירושלים, סבר כי חייבת להיות זיקה של רלוונטיות בין הגיליונות להליך הנדון. לפיכך, הורה לתביעה להעמיד לעיון הסנגוריה את גיליון הרישום של עד אחד בלבד, מבין העדים שלגביהם התעוררה המחלוקת. באשר ליתר הגיליונות - דחה את הבקשה.

           על החלטה זו הערר בפנינו.

           אלה העובדות הרלוונטיות: נגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים. סמוך לאחר הגשתו פנה הסנגור בדרישה לתביעה כי תעמיד לעיונו חומר ראיות המתייחס לעדים שונים על פי הפירוט שמסר.

           בין היתר נאמר בפניה, כי:

"לצורך בירור מהימנותם של עדי התביעה ובהתאם להלכת בית המשפט העליון בבש"פ 4481/00 יחזקאלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 245 ... (להלן: הלכת יחזקאלי או פרשת יחזקאלי) הנכם נדרשים להמציא לידי את גיליון הרישום הפלילי של כל אחד מן העדים המופיעים בכתב האישום".

           הלכת יחזקאלי - היא הנדבך המרכזי בטיעוני הסנגוריה, כך בבית משפט קמא וכך גם בפנינו. לדעת הסנגור: מדובר בהלכה ברורה, דווקנית, שאינה ניתנת לפרשנויות שונות, ומכוחה אין לתביעה ואפילו לא לבית המשפט שיקול דעת בנושא זה. הסנגור רשאי לפנות בדרישה טכנית להמצאת הגיליונות, שאינה טעונה אפילו פניה לשופט ודי בהגשתה למזכירות בית המשפט, התביעה חייבת להמציא את הנדרש ברגע שהמזכירות תודיע לה. כפי שצוין לעיל - בית משפט קמא סבר אחרת.

           בהמלצת בית המשפט ניסו הצדדים להידבר ביניהם, ובסופו של יום הצטמצמה המחלוקת לגיליונות של ארבעה עדים.

           בית המשפט נטל את הגיליונות לעיונו, ולאחר שעשה זאת קבע כי באשר לשלושה מהם "נראה שאין רלוונטיות או נגיעה של ממש להליך שלפניי, אעיר כי בעיקר מדובר בר"פ הנוגע לבנייה". באשר לעד נוסף "אף שהרלוונטיות לעניינו אינה כה ברורה, לרישום הפלילי יכולה להיות השלכה נוספת ולפיכך, העתק מהרישום הפלילי בעניינו יועבר לב"כ הנאשם 1 ...".

2.        על החלטתו של בית משפט קמא ערר כאמור הסנגור לבית משפט זה, וזאת מכוח סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ד-1984 (להלן: חסד"פ). (כפי שציין הסנגור בכותרת להודעת הערר). לעובדה שהערר הוגש מכוח חסד"פ, יש משמעות והדברים יובהרו בהמשך.

           כאמור, הנימוק המרכזי בהודעת הערר שעליו חזר העורר גם בטיעונו בפנינו, הינו - כי בהחלטתו סטה בית משפט קמא מהלכת יחזקאלי ולו מטעם זה יש להורות על ביטול ההחלטה. בבית משפט קמא - השיבה המדינה לטענה זו, באומרה כי הלכת יחזקאלי ניתנה על ידי דן יחיד (כבוד השופטת ד' דורנר), שעל כן אינה מהווה תקדים מחייב ובית משפט קמא אינו כבול בהחלטתו להחלטה שנפסקה שם. חלק לא מבוטל מטיעוני הסנגוריה הוקדש לתקיפתה של טענה זו. אליבא דהסנגור - גם הלכה שיצאה מפיו של שופט יחיד בבית משפט זה מהווה תקדים מחייב, ובית משפט קמא לא רשאי היה ליטול חירות לעצמו ולסטות ממנה.

3.        נראה לי, כי את הדיון בשאלת מעמדה של החלטה שניתנה על ידי דן יחיד ניתן להותיר לעת מצוא, והיא אינה הפרוזדור דרכו יש לעבור כדי להגיע לטרקלין, קרי: הדיון בשאלת זכאותו של נאשם לעיין בגיליונות המרשם הפלילי. אין מחלוקת, כי בית משפט זה - אינו כפוף לתקדימיו, בין אם ניתנו בדן יחיד ובין אם במותב. סעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה, משמיענו כי: "הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון". עיקרון התקדים המחייב הוא אכן נשמת אפה של השיטה המשפטית הנוהגת בישראל, שעל כן לקיומו משקל רב, במסגרת השיקולים שיילקחו בחשבון בדרך לפתרונה של סוגיה זו או אחרת. אולם, בסופו של יום המסקנה יכולה להיות שונה. לפיכך - משהונחה הסוגיה לפתחנו, במסגרת ערר שהוגש לערכאה זו על החלטה של בית המשפט המחוזי - המחסום שוב אינו קיים. לא ראיתי מקום להליך ה"חינוכי" שעל קיומו עמד בתוקף הסנגור, קרי: החזרתו של הדיון לבית משפט קמא, ותהא השקפתו של בית משפט זה על הסוגיה העיקרית אשר תהא.

4.        לדעת הסנגור: קבלת ההשקפה, כי גם החלטה שניתנה בדן יחיד מהווה תקדים מחייב, מחייבת  " ... כי בית משפט נכבד זה יורה לבית המשפט הנכבד קמא לאכוף את הלכת יחזקאלי ולהורות למשיבה לנהוג על פיה. לאחר שתינתן אותה החלטה, רשאית המדינה להחליט אם ברצונה לערור על אותה החלטה אם לאו, לגופה, תוך תקיפת קוויה של הלכת יחזקאלי".

           לצעד זה אין מקום בשל מספר נימוקים:

           בהיבט הפרגמאטי - כל סמכות המוקנית לערכאה הדיונית מוקנית גם לערכאת הערר. ראה סעיף 213(3) לחסד"פ. מקום שניתן להגיע להכרעה, מבלי שהדבר כרוך בשמיעת עדים או בדיון נוסף וכיו"ב מן הראוי שכך ייעשה. הוראה לתביעה, להעמיד לרשות הסנגוריה חומר כזה ואחר, יכולה להינתן על ידי בית משפט זה - אדרבא לכך מכוונת עתירתו של הסנגור בסופו של יום, שעל כן מה טעם בהעמסת הליך נוסף שתוצאתו ידועה.

           נימוק מרכזי נוסף: על סוגיית העיון בחומר חקירה חולש גם (ושמא בעיקר) סעיף 74 לחסד"פ, שמכוחו הוגש כזכור גם ערר זה. בגדר סעיף זה - לא סטה בית משפט קמא מהלכה פסוקה, כהגדרתו של הסנגור. די בעצם קיומו של מסלול נוסף שניתן היה ללכת בו, כדי להוציא את ההחלטה מגדר אותה מסקנה נחרצת, כי מדובר בסטייה מהלכה פסוקה. יתרה מזו: גם ללא המסלול הנוסף, ותוך התייחסות לפסיקתו של בית משפט זה באשר לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק המרשם), נראה שלצדה של הלכת יחזקאלי קיימת גם השקפה נוספת. בבג"צ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4) 124 (להלן: פרשת אל הוזייל) התייחס השופט ג' בך ספציפית להוראות נשוא הדיון הנוכחי (סעיף קטן י' לתוספת הראשונה) ופסק כי:

"בית המשפט בודאי לא יתן היתר כאמור אלא אם ישוכנע כי הדבר נחוץ לעשיית הצדק במשפט התלוי ועומד לפניו ותוך התחשבות בכללים של דיני הראיות שפורטו לעיל".

           הדגש הוא על כך שלבית המשפט יש תפקיד, בהבדל מהפרשנות הגורפת השוללת זאת בפרשת יחזקאלי. ובאותו הקשר: יש מקום להרהור נוסף גם באשר לפרשנות ה"נוסחתית" המתחייבת מהלכת יחזקאלי עצמה כפי שהוצגה על ידי הסנגור. ראה למשל, דבריו של השופט ע' בנימיני בת"פ 2242/01 (מחוזי) מדינת ישראל נ' אורה עמר (לא פורסם):