זכאות לגמלת הבטחת הכנסה- לא נעשה שימוש קבוע ברכב

השופטת ורדה וירט-ליבנה

1.         המשיב היה זכאי לגמלת הבטחת הכנסה על פי חוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1980 (להלן גם חוק הבטחת הכנסה או החוק), החל מחודש ינואר 1993. ביום 11.3.04 נמסרה לו הודעה מטעם המוסד לביטוח לאומי לפיה נשללה זכאותו לגמלה הבטחת הכנסה באופן רטרואקטיבי לכל התקופה, בטענה כי המשיב עושה שימוש קבוע ברכב באופן השולל את זכאותו לגמלה על פי סעיף 9א(ב) לחוק. כן טען המוסד לביטוח לאומי כי המשיב לא המציא לו את פרטי הרכבים בהם הוא נוהג, בניגוד לחובתו לפי סעיף 19 לחוק.

2.         כתוצאה משלילת הזכאות נוצר חוב של המשיב למוסד לביטוח לאומי בסך של    כ-125,000 ש"ח בגין הגמלה ששולמה, על פי הטענה, שלא כדין. המשיב טען כי מתקיים בעניינו החריג לסעיף 9א(ב) לחוק, המופיע בסעיף 9א(ג)(2), לפיו לא רואים ברכב כנכס ממנו מופקת הכנסה לעניין החוק, אם הרכב משמש לצורך טיפול רפואי. המשיב טען כי השתמש ברכב לצורך הסעת אשתו, הלוקה בסוכרת, על פי צרכיה הרפואיים, למרפאת קופ"ח בלקיה ולביה"ח סורוקה. המחלוקת נעוצה בשאלה האם מתקיימים התנאים המופיעים בחריג כך שהוא יחול על המשיב.

3.         החריג האמור בסעיף 9א(ג)(2) לחוק קובע, כי אחד התנאים לפיהם לא יראו רכב כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה הוא כאשר התובע או בן משפחתו זקוקים לרכב לצורך טיפול רפואי הניתן מחוץ לביתם לפי תוכנית טיפול שנקבעה מראש או לפחות 6 פעמים בחודש בפרק זמן העולה על 90 ימים רצופים.

4.         המשיב הגיש תביעה לבית הדין האזורי (בל 2646/04), אשר נדחתה בפסק דין מיום 21.6.05. בסעיף 2 לפסק הדין נאמר כי " התובע אינו חולק, כי הוא משתמש לעתים קרובות בכלי רכב של בני משפחתו לצורך הסעת אשתו, הזקוקה לטיפולים רפואיים". בית הדין בחן את המסמכים הרפואיים שצורפו לתצהירו של המשיב ומצא כי עולה מהם שאשת המשיב מבקרת בבית החולים סורוקה פעם בחודש לכל היותר. על כן, נקבע כי כל שנותר הוא טענת המשיב לפיה הוא משתמש ברכב באופן קבוע, וטענתו לשימוש ברכב לצרכים רפואיים לא הוכחה.

5.         המשיב הגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי (עב"ל 409/05). בפסק הדין בערעור נקבע, כי בית הדין האזורי לא בחן את עניין זכאותו של המשיב על פי המסמכים הרלוונטיים, וקיבל את הערעור. בפסק הדין מיום 25.5.06 נקבע כך:

"לאור זאת יוחזר עניינו של המערער לבית הדין האזורי, אשר ידון בתביעה וינמק פסיקתו על סמך כלל החומר הרפואי שיהיה בפניו, לרבות, תיק קופת חולים מלקייה וממרפאת הסכרת ב"סורוקה"; יקבע על פני התקופה מאז ינואר 93 ועד 1 במרץ 2004, את מספר הביקורים של אשת המערער, לאור צרכיה הרפואיים, ובהתאם יקבע את מידת השימוש ברכב על פני התקופה הנ"ל.

לאחר שבית הדין יקבע את תדירות השימוש ברכב על פני התקופה הנ"ל, ישקול אם מדובר בשימוש קבוע ברכב; ככל שמדובר בשימוש קבוע ברכב, יבחן בית הדין וינמק האם מדובר בשימוש לגביו חל החריג של שימוש ברכב לצרכים רפואיים, אם על פי מדיניות המוסד ואם מכח הוראת החוק והתקנות.

ככל שהדבר נדרש, ישקול בית הדין אף מינוי מומחה יועץ רפואי מטעמו לעניין חלות החריג."

6.         בהוראת בית הדין הארצי, חזר עניינו של המשיב לבית הדין האזורי. המשיב הגיש בפני בית הדין האזורי את כל המסמכים הרפואיים הרלוונטיים וטען כי ניתן ללמוד מהם שאשתו מבקרת באופן מתמיד במרפאה בלקייה, בקופ"ח בבאר שבע ובבית החולים סורוקה. בית הדין האזורי בפסק דינו (בל 2104/06, השופט אילן סופר), סקר את כל מועדי ביקוריה של אשת התובע בקופ"ח החל מסוף שנת 1999 ועד לחודש 5/2004, וציינם אחד לאחד.

בסיומו של פסק הדין נכתב כך:

"7. כפי שניתן לראות, ביקוריה של אשת התובע נעשו בתדירות של פחות מחמש פעמים בחודש.  בהתאם לפסק דינו של בית הדין הארצי, מספר הביקורים ישמש מדד לבחינת השימוש ברכב. מכאן שתדירות שכזו אינה מהווה שימוש קבוע ברכב.

8.   על כן, התביעה מתקבלת.

9.   אין צו להוצאות".

            מכאן הערעור שבפנינו.

7.         המוסד לביטוח לאומי טוען, כי בית הדין האזורי טעה כאשר קיבל את תביעת המשיב, הואיל שעל פי מסקנתו לא מתקיימות הוראות החריג המזכה בגמלת הבטחת הכנסה על אף השימוש הקבוע ברכב.

על פי טענתו, בפסק הדין של בית הדין האזורי מיום 21.6.05 נקבע כממצא עובדתי שהמשיב עשה שימוש קבוע ברכב, ולא היתה מחלוקת כי המשיב משתמש לעתים קרובות ברכבים שהועמדו לרשותו. בית הדין האזורי קבע לכאורה, בפסק הדין מושא הערעור, בניגוד לקביעה בפסק הדין בגלגול הראשון, כי הכלל עצמו לא מתקיים, קרי שלא הוכח כלל שימוש קבוע ברכב. על פי טענת המוסד לביטוח לאומי, הוכח בעניינו של המשיב שימוש קבוע ברכב על פי המבחנים שבפסיקה. ומכאן, משלא הוכח קיומו של החריג לכלל, דין התביעה להידחות.

כן נטען כי בית הדין האזורי לא יישם כלל בפסק דינו את המבחנים הקבועים בפסיקה לקביעת "שימוש קבוע ברכב", המופיעים בפירוט בעב"ל 1010/04 המוסד לביטוח לאומי נ' זהבה עמר (לא פורסם, ניתן ביום 15.3.05 להלן פסק הדין בעניין זהבה עמר). המוסד לביטוח לאומי מוסיף כי המשיב לא הכחיש כי ביצע שימוש קבוע ותכוף ברכב, ורק טען לחלות החריג.

בנוסף, טוען המוסד לביטוח לאומי כי המשיב לא טרח ליידע אותו בדבר השימוש ברכב ולפיכך יש לשלול את גמלתו גם מכוח סעיף 19 לחוק.