זכאות בן זוג לשנות מצוואתו כאשר מדובר בצוואות ההדדיות

השופטת מ' נאור:

           עניינה של בקשת רשות הערעור שלפנינו הוא בחלוקת עזבונו של אבי המבקשים, המנוח יעקב זמיר ז"ל (להלן: המנוח).

1.             המנוח, יליד 25.11.1920, הלך לעולמו ביום 14.6.2001. ביום 27.5.1990 כתבו המנוח ואשתו דאז, יוספינה זמיר ז"ל, אמם המנוחה של המבקשים (להלן: "אם המבקשים" או "האשה הראשונה"), צוואות הדדיות. צוואתו של המנוח הורתה בזו הלשון:

"5. את יתרת עזבוני במלואו אני מצווה בזה במלואו לאשתי יוספינה זמיר (ת.ז. ...) בשלמות.

6. במקרה של פטירת אשתי לפני יעבור חלקה בעזבוני דהיינו יעבור מלוא עזבוני לילדינו אליקום זמיר (ת.ז. ...), חנן זמיר (ת.ז. ...) ו-דורון זמיר (ת.ז. ...) וזאת בחלקים שווים ביניהם ובמקרה חו"ח של פטירת מי מהם לפני יעבור חלקו בעזבוני לילדיו בחלקים שווים ביניהם".

           במקביל, הורתה צוואתה של אם המבקשים:

"5. את יתרת עזבוני במלואו אני מצווה בזה במלואו לבעלי יעקב זמיר (ת.ז. ...) בשלמות.

6. במקרה של פטירת בעלי לפני יעבור חלקו בעזבוני דהיינו יעבור מלוא עזבוני לילדינו אליקום זמיר (ת.ז. ...), חנן זמיר (ת.ז. ...) ו-דורון זמיר (ת.ז. ...) וזאת בחלקים שווים ביניהם ובמקרה חו"ח של פטירת מי מהם לפני יעבור חלקו בעזבוני לילדיו בחלקים שווים ביניהם".

           ביום 29.7.1994 הלכה אם המבקשים לעולמה. על-פי צוואתה האמורה, ירש המנוח את עזבונה.

2.             לאחר מות אשתו הראשונה, התגורר המנוח עם גב' רות גמליאל (להלן: המשיבה). המשיבה והמנוח ניהלו חיי משפחה ומשק בית משותף, ונולדה להם, ביום 26.10.1998, ילדה משותפת (להלן: הבת המשותפת). המנוח והמשיבה חיו זה עם זו עד לפטירתו של המנוח.

3.             ביום 26.8.1998 ערך המנוח צוואה חדשה. בצוואה זו, ציווה המנוח את כל עזבונו למשיבה, למעט זכויותיו במקרקעין מסויימים, אותם ציווה להוריש לנכדיו (המשיבים 2-4), שלושת ילדיו של המבקש 2. כפי שנראה, זכויות אלו במקרקעין הועברו על ידי המנוח למשיבה ולבת המשותפת עוד בחייו, ובשעת מותו, הם לא היו עוד בבעלותו.

4.             המבקשים הגישו התנגדות לקיום צוואתו השניה של המנוח, וטענו כי יש לקיים את הצוואה הראשונה. לטענתם, צוואתם השניה של אביהם עומדת בניגוד לרצון אמם, כפי שזו הובעה בצוואות ההדדיות: רצון אמם היה כי לאחר מות שני בני הזוג יעבור הרכוש לילדיהם המשותפים, וצוואת המנוח מסכלת רצון זה, ופוגעת בהסתמכותה על צוואת המנוח. המבקשים הוסיפו, בפני בית משפט השלום, כי ההסדר שנקבע בצוואות ההדדיות הוא הסדר של "יורש אחר יורש", לפי סעיף 42 לחוק הירושה - בו הביעה אמם את רצונה שלאחר מותה, יעבור רכושה לבעלה, המנוח, ושלאחר מותו של זה, יעבור רכושה לבניה - ועל כן, לא רשאי היה המנוח לשנות את צוואתו כפי ששינה. עוד טענו בדבר העברות הרכוש שבצע המנוח בחייו; וגם הוסיפו כי המנוח יצר כלפיהם מצג לפיו הם שיירשו את עזבונו, וכי הם הסתמכו על כך.

5.             בית משפט השלום דחה את התנגדות המבקשים, ונתן צו-קיום לצוואתו האחרונה של המנוח. בית משפט השלום דחה את טענת המבקשים בדבר הסתמכות אמם על ההסדר שנקבע בצוואה ההדדית: נקבע, כי אין בעריכת הצוואות ההדדיות כדי להגביל את כוחו של בן הזוג שנותר בחיים לשנות את צוואתו. עוד נקבע, כי טענת המבקשים לפיה ההסדר שנקבע בצוואות ההדדיות הוא הסדר של "יורש אחר יורש" (כאמור בסעיף 42 לחוק) אינה נכונה, וההסדר שנקבע הוא הסדר של "יורש במקום יורש" (כאמור בסעיף 41 לחוק). גם מטעם זה, רשאי היה המנוח לשנות את צוואתו. בית משפט השלום לא מצא פגם בהעברות הרכוש שנעשו עוד בחיי המנוח, ודחה את הטענה בדבר הסתמכות היורשים על הצוואות ההדדיות.

           ערעור המבקשים לבית המשפט המחוזי נדחה, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. אנו דנים בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

טענות הצדדים

6.             הצדדים חלוקים בכמה עניינים. בנוגע לכוחו של המנוח להעביר את רכושו לאחרים במהלך חייו, לטענת המבקשים, לא היה המנוח רשאי להעביר את זכויותיו שלו בקרקע לאחרים. בצוואות ההדדיות התחייב בן הזוג אשר נותר בחיים, לטענתם, לשמור על הרכוש "כנאמן" - כלשונם - ועם מותו, להעבירו לשלושת ילדיהם המשותפים, המבקשים. הרכוש, שוב בלשונם, הוחזק אצל המנוח "בפקדון". לטענתם, מן הצוואות ההדדיות עולה "בברור... כי אין לעשות ברכוש מאומה אלא להחזיקו כפיקדון למשך אריכות חייו של הנותר בחיים ואז להעבירו לילדים המשותפים בשלמות". על בית המשפט לקבוע כי המקרקעין שייכים להם, כפי שהורו המנוח ואשתו הראשונה בצוואותיהם ההדדיות, ולחלופין - לקבוע כי המקרקעין שייכים לנכדי המנוח, כפי שהורה המנוח בצוואתו השניה.

           עוד חלוקים הצדדים בנוגע לכוחו של המנוח לשנות את צוואתו בכל הנוגע לרכושו שמקורו בעזבון אשתו הראשונה. לטענת המבקשים, מהצוואות ההדדיות עולה הסדר של "יורש אחר יורש". רצונה של אם המבקשים היה כי לאחר מותה, יעבור רכושה למנוח, וכי לאחריו מותו של זה האחרון, יעבור רכושה לילדיהם המשותפים. הם מוסיפים, שאין ספק כי אילו היתה נשאלת אמם, בעודה בחיים, למי היתה רוצה להעביר את רכושה לאחר מותה ומות בעלה, הרי ש"ללא ספק היתה תשובתה כי הינה רוצה כי הרכוש יעבור לילדיה ולא לידי אישה אחרת או לילדה אחרת". על כן, לא היה רשאי המנוח, בכל הנוגע לעזבונו שמקורו הוא בירושת אשתו הראשונה, להוריש את הרכוש לאחרים.

           המבקשים גורסים גם כי ההדדיות בצוואות יצרה הסתמכות בין בני הזוג, אשר יש בה כדי להגביל את כוחו של בן הזוג שנותר בחיים לשנות את צוואתו שלו. לטענתם, אמם "חתמה על צוואה הדדית מתוך ידיעה כי גם זמיר יעקב ז"ל יעביר את רכושו ונכסיו לבניו". כפי שטענו בסיכומיהם בבית משפט השלום: "אילולא ההתחייבות של זמיר יעקב להעביר אלינו את רכושו לאחר מותו, לא היתה מעבירה [אשתו הראשונה] אליו את רכושה". הצוואה השניה, הם טוענים, עומדת בניגוד לרצון המשותף של הצדדים כפי שהובע בצוואות ההדדיות. המנוח, על כן, לא רשאי היה לשנות מצוואתו, ודין עזבונו כולו - להתחלק לפי ההוראות בצוואות ההדדיות. הם מפנים, בטיעונם זה, לפסק דינו של הנשיא ברק ב-ע"א 4402/98 מלמד נ' סולומון, פ"ד נג (5) 703 (להלן: עניין מלמד).

7.             המשיבה, לעומתם, תומכת יתדותיה בפסקי הדין של הערכאות קמא. לטענתה, הזכויות במקרקעין הועברו על ידי המנוח עוד בחייו, וכלל אינן מהוות חלק מעזבונו. המנוח היה רשאי לנהוג בנכסים שירש כרצונו, ולא היתה כל כוונה להפקידם בידיו "בפקדון", "כנאמן" וכיוצא באלו. המשיבה מצביעה גם על קשיים דיוניים העומדים בפני המבקשים בעניין זה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי ההסדר בצוואות ההדדיות אינו הסדר של "יורש אחר יורש", אלא, וכפי שקבעו הערכאות קמא, הסדר של "יורש במקום יורש", ובו אשתו הראשונה של המנוח כלל לא הביעה עמדה באשר לגורל עזבונה לאחר שיירש אותה המנוח. באשר ליכולתו של המנוח לשנות את צוואתו שלו - טענת המשיבה היא כי מהצוואות ההדדיות לא עולה כל כוונה משותפת של הצדדים להגביל את כוחו של בן הזוג שנותר בחיים לשנות את הצוואה.