זיני נ' מדינת ישראל

פסק דין

1.בפני ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום לתעבורה בעכו (להלן: "בית המשפט לתעבורה"), שהכרעת דינו ניתנה ביום 6.6.10 וגזר דינו ניתן ביום 1.9.10 ע"י כב' השופט א. קאופמן בתיק ת"ד 3157-03-09.

2.המערער הובא לדין בבימ"ש לתעבורה בגין העבירות הבאות:

עבירה של נהיגה רשלנית, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961, (להלן "פקודת התעבורה") ביחד עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה; עבירה של גרימת חבלה של ממש לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה; עבירה של נהיגה בדרך הגורמת נזק, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה' תשכ"א-1961 (להלן "התקנות"), ביחד עם סעיף 68 לפקודת התעבורה ועבירה של אי ציות לאור אדום ברמזור, לפי תקנה 22(א) לתקנות ביחד עם סעיף 68 לפקודת התעבורה.

3.בכתב האישום נטען, כי המערער נהג ביום 1.12.08 ברכבו בכביש 85 מכיוון מזרח לכיוון מערב ובהגיעו לצומת רמזורים עם כביש 70 – צומת יסיף, הגיעו לצומת רכב מסחרי מסוג מיצובישי, (להלן – "המסחרית"), שנסעה בנתיב הימני ופנתה שמאלה ומשאית מרצדס (להלן – "המשאית"), שנסעה בנתיב השמאלי של המסחרית ופנתה שמאלה, גם היא.

המשיבה טענה, כי המערער לא ציית לרמזור אדום בהגיעו לצומת, נכנס אליה כשהרמזור המוצב בפניו היה אדום וחסם את דרכה של המשאית והמסחרית. המשאית בלמה בלימת חירום ואז המערער התנגש במסחרית.

כתוצאה מהתאונה, נפגעו שלושת הנהגים ואחד מהם סבל מחבלה ממש (סבל משבר). כמו כן, כלי הרכב ניזוקו.

המערער כפר בעובדות כתב האישום וביהמ"ש לתעבורה שמע את ראיות הצדדים, סקר את העדויות לרבות עדות בוחן התנועה כאשר בסעיף 4 להכרעת הדין כתב:

"אומר מיד כי אני מעדיף את עדויותיהם של עדי המאשימה על עדות הנאשם, והתרשמתי כי תיאור האירוע על ידם הוא התיאור הנכון".

ובהמשך ציין בימ"ש לתעבורה כי:

"על פי דברי הבוחן על סמך תוכנית הרמזורים. מרגע שהתחלף הרמזור בכיוון נסיעת הנאשם לאדום, חולפות 3 שניות עד שהרמזור בכיוון נסיעת המעורבים הופך לירוק..."; כאשר בימ"ש מציין, גם כך, שבמקום נמצא מעבר חציה שיוצר מרחק של 4 מטר: "מקו העצירה בכיוון הנסיעה לדרום, ועד קו הצומת עצמה.." (שם בעמ' 3 להכרעת הדין).

ומייד לאחר מכן המשיך וכתב בימ"ש לתעבורה כי הוא:

"נותן אמון בגרסת עדי המאשימה כי החלו בנסיבעה (כך במקור) לאחר שהרמזור בכיוון נסיעתם התחלף מאדום לירוק ולא לפני כן".

על יסוד הנתונים שהונחו בפני בימ"ש לתעבורה הוא קבע כי עפ"י דברי הבוחן יחלפו 3 שניות מהרגע בו מתחלף האור לאדום ברמזור שבכיוון נסיעת המערער ודליקת האור הירוק ברמזור שבכיוון הנסיעה מצפון לדרום ועד למקום האימפקט יחלפו כ- 5 שניות.

מהצומת בכיוון הנסיעה מצפון לדרום, יצאו שתי מכוניות, הראשונה נהוגה ע"י מר שאער שנסע בנתיב הימני והבחין ברכב המערער מגיע ממזרח לכיוון מערב, בלם בלימת חירום, כשלעומתו מר וודה שנסע בנתיב השמאלי ונהג במכונית השנייה, לא הבחין ברכב המערער ואז התרחשה התאונה באמצע הצומת.

בימ"ש לתעבורה דחה ובצדק את גרסת המערער, לפיה הוא הבחין ברכב מר וודה כשחצה את קוו הצומת. גרסה זו עפ"י מכלול הנתונים והזמנים שבתוכנית מערכת הרמזורים, לא רק שאינה הגיונית אלא היא אינה אפשרית ולכן בצדק קבע בימ"ש לתעבורה כי:

"... המסקנה המתחייבת היא כי הנאשם לא שם לבו לדרך, לא לרמזור שהפך לאדום בעת שהתקרב לצומת ולא לתנועה שהחלה לנסוע מכיוון צפון לדרום".

על יסוד הקביעות העובדתיות הנ"ל הרשיע בימ"ש לתעבורה את המערער בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום וגזר עליו 8 חודשי פסילה בפועל בניכוי 60 ימי הפסילה המנהלית, 4 חודשי פסילה על תנאי למשך שנתיים וקנס בסך 1800 ₪ שישולם ב- 5 תשלומים.

המערער ניסה להצביע על הבדלים בין גרסת עדי המשיבה במשטרה לבין גרסתם בבית המשפט ולסתירות הרבות והמהותיות, לגישתו, שבין עדויות המשיבה לבין עצמן.

לחילופין, טען המערער כי העונש שהוטל עליו חמור ולא נתן ביטוי לנסיבותיו האישיות והמיוחדות.