זינגר נ' בן מוריס בן משה

פסק דין

כללי:

בפני תביעה אשר בגדרה עותר התובע לחייב את הנתבע לפצותו בגין נזקי גוף ונפש אשר לפי הנטען ארעו לו כתוצאה מהתרחשות אלימה שארעה ביום 16.8.2003 בשעה 18:00 לערך בפינת הרחובות הירקון ופיין בראשל"צ. לפי הנטען, הנתבע תקף את התובע בהיותו קטין, דחף אותו, הפילו על הכביש, בעט בו והכה אותו בחלקי גופו השונים, מתוך אכזריות רבה. הנתבע הכחיש את האת המיוחס לו מכל וכל. הנתבע טען כי התובע היה זה אשר התקרב אליו באופן מאיים ואף נגע בו במצחו מתוך הטיית הראש; הנתבע טען כי לא פעל אלא מתוך הגנה עצמית כאשר הדף את התובע מעליו. הנתבע שלל אפשרות כי הכה בתובע בדרך כלשהי, ובוודאי לא לאחר שמעד לאחור.

התובע לא הגיש כל חוו"ד רפואית לתמיכה בטענותיו אודות נזקים רפואיים. תביעתו נסבה על הדרישה לפצותו בגין עוגמת הנפש כאב וסבל שחווה בעקבות האירוע, ולטענתו, עד היום.

במישור הדיוני: מטעם התובע הצהירו הוא עצמו וכן אמו גב' דיאטלוביצקי וכן אביו (החורג) מר לאון דיאטלוביצקי. מטעם הנתבעים הצהירו הוא עצמו וכן גיסו מר בני משה, גיס נוסף בשם תומר בן דוד וכן גב' סיגל בן דוד. כל המצהירים נחקרו בפני. עם תום שמיעת הראיות, ב"כ הצדדים סיכמו בעל פה. יוער כי מטעם הנתבע הוגש גם תצהירו של מר חיים אלון, ואולם המצהיר לא התייצב להיחקר וב"כ הנתבע ויתר על עדותו.

דיון:

בעלי הדין ועדיהם אוחזים בגרסאות שונות בכל הקשור לאירוע נשוא התביעה. אין מחלוקת כי רכב גדול, מסוג GMC אשר מצוי בהחזקתם של מר תומר וגב' סיגל בן דוד, חנה במועד האירוע בצומת הרחובות הנ"ל כאשר אחת מדלתות צד ימין פתוחה לרווחה לכיוון המדרכה. הטעם לכך נעוץ היה ברצונה של האם, גב' בן דוד, לשמור על אוורור ברכב ולאפשר לבתה התינוקת (כבת השנה), לישון ברכב (ר' למשל פסקה שלישית בתצהירה של גב' בן דוד; וכן עדותה בפ' ע' 21 ש' 16; ר' גם עדותו של מר תומר בן דוד בפ' ע' 15 ש' 2 וכן ש' 7-8). באותה עת, משפחתו של התובע צעדה ברחוב. בין ההולכים היו התובע, קטין כבן 16 באותה עת וכן אביו החורג, אמו, והבת התינוקת בעגלת התינוקת. האם, גב' דיאטלוביצקי, ביקשה לעבור במדרכה אך ראתה לפניה את דלת ה-GMC הפתוחה לרווחה. הדלת הפריעה למעבר. לדבריה של גב' דיאטלוביצקי, המעבר היה צר יחסית ולא איפשר לעגלת התינוק לעבור ברווח שנותר. על כן, גב' דיאטלוביצקי טרקה את הדלת. מן העדויות שנשמעו בפני נראה כי טריקת הדלת היתה חזקה יחסית. כך העיד מר תומר בן דוד (ר' עדותו בפ' ע' 15 ש' 25-27) וכן ר' עדותה של גב' סיגל בן דוד, אשר שהתה ברכב עם התינוקת בעת האירוע: "אני נבהלתי והבת שלי קפצה. כמעט הרגלים שלה נחבטו. היא [גב' דיאטלוביצקי] טרקה את הדלת בצורה זוועתית" (ר' פ' ע' 21 ש' 27-28). גב' דיאטלוביצקי הודתה כי כעסה כאשר ראתה את הדלת הפתוחה: "כעסתי שהדלת פתוחה כי הם עמדו במקום שאסור לעמוד עם הגלגלים על המדרכה הצרה והדלת פתוחה ולא היה שום סימן שהאוטו היה בתיקון" (פ' ע' 8 ש' 13-14). גב' דיאטלוביצקי לא שאלה איש מדוע הדלת פתוחה (ר' עדותה בפ' ע' 8 ש' 15-16); היא גם לא הציצה אל תוך הרכב על מנת לבחון מי נמצא בתוכו (פ' ע' 8 ש' 11-12). התרשמתי כי גב' דיאטלוביצקי נהגה בחוסר רגישות כאשר טרקה את דלת הרכב מבלי לבחון מדוע היא פתוחה ומבלי לבדוק אפשרות לפעול בענין שלא בדרך חד צדדית ולא על דרך של שיתוף פעולה עם הצד שכנגד.

בהמשך האירוע, ולמרבה הצער, נשמעו קללות מצד שני הצדדים לפרשה. מצידה של גב' סיגל בן דוד נשמעו צעקות כגון: "את נורמלית?" (ר' עדותה בפ' ע' 22 ש' 2); מן הצד השני, גב' דיאטלוביצקי החלה לצעוק, וגב' בן דוד התרשמה כי היא מקללת ברוסית (ראו עדותה שם וכן עדותו של מר תומר בן דוד: "שמעתי צעקות. שמעתי קללות, צעקות, כל מיני ישראלים ברברים, ככה לא מעמידים רכב. שמעתי את אשתי צועקת. הילדה בכתה. נגשתי לראות מה קרה" (ר' עדותו בפ' ע' 15 ש' 17-18).

מר תומר בן דוד, אביה של התינוקת הבוכה ובן זוגה של גב' סיגל בן דוד, היה נסער מן האירוע. מן העדויות שנשמעו בפני עולה, כי כאשר הגיעה למקום בחר לנהוג בתוקפנות מילולית כלפי גב' דיאטלוביצקי. לגרסת הנתבע, מר בן דוד: "אמר לאותה אישה, תעופי מפה משהו כזה" (ר' פ' ע' 11 ש' 24). אך בן דוד לא הסתפק בכך והוסיף וקילל; הנתבע העיד: "יכול להיות שהוא אמר לה 'רוסיה מסריחה' אני לא אשקר לך" (ר' פ' ע' 11 ש' 26). מר בן דוד הכחיש תחילה את האמירות המיוחסות לו. בעדותו התלונן כי גב' דיאטלוביצקי היא אשר קיללה: "היא התחילה להגיב תעיפו את האוטו שלכם מפה, אתם ישראלים ברברים, וזה לא צורה" (ר' פ' ע' 15 ש' 32-33). כאשר נשאל אם קרא לגב' דיאטלוביצקי בכינוי: "רוסיה מסריחה", השיב בשלילה: "אני לא אמרתי את המילה הזאת" (ר' פ' ע' 16 ש' 6). ואולם, בהמשך חקירתו, כאשר התבקש להתייחס לעדויות מפי עדים שנכחו במקום, השיב: "בגלל שזה נטען כל כך הרבה פעמים, יכול להיות, אני לא שולל את זה על הסף, שיכול להיות שתוך כדי שגם היא קיללה אותי המון יכול להיות שהשבתי לה במילה הזאת. יש מצב. אני מבקש סליחה שאמרתי את זה" (ר' עדותו בפ' ע' 18 ש' 1-3).

כאן המקום לציין כי לפי גרסתה של הגב' דיאטלוביצקי המילים היו אך חריפות יותר, לדבריה לא רק שקרא לה "רוסיה מסריחה", אלא אף הוסיף והציע לה לחזור לרוסיה (ר' ס' 2 לתצהירה וכן עדותה בפ' ע' 6 ש' 18-19).

אני מקבלת את טענת התביעה בנקודה זו. מעדותה של הגב' דיאטלוביצקי, כמו גם מהודאתו של מר תומר בן דוד ומעדותו של הנתבע עצמו, עולה כי מר בן דוד התבטא בחוסר נימוס כלפי גב' דיאטלוביצקי מתוך שהוא עולב בה בדבר מוצאה ומקללה.

התלהמות זו מצידו של מר בן דוד, יצרה תגובה מצד התובע. התובע, אומנם קטין אך גבוה למראה, התקרב בצורה מאיימת אל חבורת הגברים שעמדו בסביבות הרכב החונה. מדובר היה במר תומר בן דוד שעמד במקום, וכן שני גיסיו: הנתבע ומר בני משה. אלה היו טרודים אותה עת בתיקון הרכב האחר של אחד מבני המשפחה שחנה בסמיכות. כולם התרכזו לצד רכב ה-GMC הנ"ל. התובע התקרב אליהם וזאת מחמת שהיה נסער לאחר ששמע את קללותיו של מר בן דוד כלפי אימו. האם העידה על כך שראתה את בנה נסער וראתה כי הוא מתקרב אל הנתבע (ר' עדותה בפ' ע' 6 ש' 25). בשלב זה, לא היתה כל פעולה תוקפנית מצד הנתבע כלפי התובע (ר' עדותה בפ' ע' 7 ש' 9-12). גב' דיאטלוביצקי העידה: "הוא [התובע] נראה גדול ובליבו הוא ילד קטן שניסה להגן על אימו. הוא ילד של אמא" (ר' עדותה בפ' ע' 7 ש' 14). כאן המקום להעיר כי התובע לא זכר דבר מהאירוע ולא ידע לספר על נסיבותיו (ר' פרק המבוא לתצהירו וכן עדותו בפ' ע' 1 ש' 22-23 שם אמר כי אין הוא זוכר דבר מהאירוע וכי מבחינתו מדובר ב"אפלה מוחלטת"). על כן, הנתבע ממילא לא שלל את הטענה אשר לפיה הוא היה זה אשר התקרב פיזית לכיוון הנתבע ושני גיסיו.

מנקודת זמן זו ואילך, הגרסאות חלוקות. גב' דיאטלוביצקי טענה כי הנתבע היה זה אשר תקף את בנה, דחף אותו, הפיל אותו על הכביש, בעט בו והיכה אותו. מר לאון דיאטלוביצקי תמך בגרסה זו (ר' סעיף 1 בתצהירו של כל אחד מהם). מנגד, הנתבע טען כי התקרב אל המקום על מנת "לצנן את האוירה" וכדי למנוע הסלמת האירוע בין התובע מחד לבין גיסו מר תומר בן דוד. לשיטתו של הנתבע: "התובע התקרב לפני (לפנים שלי) עם המצח שלו נצמד אלי אני עמדתי לידו ואמרתי לו שיסגור את הסיפור (כוונתי שירגע). הוא החזיק בי בזרוע ושוב הצמיד את מצחו לפנים שלי ואותו זמן אמא שלו משכה לי במקביל בחולצה. רציתי להשתחרר ממנו ולהעיף אותו ממני כי הוא גם החזיק לי את היד ועשיתי תנועה עם היד כלפי מעלה בשביל להרחיק אותו. לא היתה דרך אחרת וכך הוא נהדף ו/או נדחף והוא מעד על המדרכה, קם מיד והלך" (סעיף 8 לתצהירו). הנתבע היה עקבי בגרסה זו בעדותו כאשר תאר את התקרבות התובע אליו. ואולם, ניתן להתרשם כי בעדות הקצין מעט את גרסתו ובמקום להסתפק בטענה בדבר "הצמדת המצח", הפליג ותאר: "הוא התנגח איתי מצח למצח. זה מה שהיה" (ר' פ' ע' 11 ש' 32). הנתבע הדגיש את הנגיעה הפיזית מצד התובע במצחו, ואף ציין כי מדובר היה ב"פעמיים" (ר' פ' ע' 11 ש' 29-30). יצויין כי טענת הנגיחה כמו גם הטענה לנגיעה כפולה במצח, אינן מופיעות בתצהיר (ר' סעיף 8 לתצהיר) ודומה כי הנתבע הפריז מעט בתיאור זה וזאת על מנת להדגיש את טענתו ל"הגנה עצמית".

מתיאורו של הנתבע עולה כביכול כי רק ביקש להדוף את התובע לאחור. הנתבע הדגים תנועת הדיפה בידיו במהלך עדותו. תמיכה לטענה זו מצויה בעדותו של מר תומר בן דוד: "הוא [הנתבע] עשה תנועות מעגליות עם הידיים כדי להפריד את עצמו מהם וכך נגמר הסיפור... אני לא יכול לצייר בצורה מושלמת את התנועה אבל זה היה כמה שניות" (ר' עדותו בפ' ע' 16 ש' 22-25).

עיינתי בתצהירי הצדדים ושמעתי את חקירותיהם. ניתן לקבוע כממצה עובדתי כי התובע היה זה אשר התקרב בצורה מאיימת ומתרגשת אל הנתבע, במטרה כביכול "להעמידו במקומו", ולדרוש את כבוד אימו. גב' דיאטלוביצקי הודתה שבנה אומנם התקרב ועמד קרוב מן המקובל: "הוא פשוט עמד קרוב אליו כמה ס"מ" (ר' פ' ע' 6 ש' 29). יחד עם זאת ולמרות הקרבה הרבה, אינני מקבלת שהתובע נגח באותה העת בנתבע. כאמור, טענת הנתבע בענין זה הועלתה לראשונה בעדותו בבית המשפט, יושם הלב כי לפי תצהירו של מר בני משה, אף שהיתה התקרבות ואף מגע בין הצדדים, הרי שלא היה מדובר באותה עת בנגיחה אלא רק במצב של: "כאילו עומד לנגוח בו" (סעיף 8 לתצהירו של מר בני משה).

למרבה הצער, הנתבע באותה העת הגיב באופן תוקפני. הנתבע יכול היה לצעוק, או לסגת לאחור, או לדרוש שיתרחקו ממנו – כפי שאומנם נהג כלפי גב' דיאטלוביצקי, אשר משכה בחולצתו לאחור, כדי להפריד. והנה, הנתבע ציין כי התייחסותו אל האם היתה עדינה ואף שלגרסתו "היא [גב' דיאטלוביצקי] היתה אלימה יותר ממנו [מהתובע], הרי ש"נכון שאותו הדפתי וממנה ביקשתי" (ר' פ' ע' 14 ש' 11). נמצא כי גם לגרסת הנתבע עצמו, ניתן היה להשתחרר ולסיים את האירוע עם התובע בדרך שונה מזו שהתרחשה בפועל, וזאת לו יישם את התנהגותו כלפי גב' דיאטלוביצקי גם כלפי הקטין. ואולם, הנתבע בחר במקרה זה בדחיפת התובע; ולפי התשתית הראייתית שבפני – לא היה מדובר בהדיפה גרידא, אלא בהכאה של ממש עד כדי גרימת נפילה, ויצירת חבלה בפנים. אומנם, אין בפני תמיכה ראייתית לטענה אשר לפיה הנתבע המשיך להכות בתובע לאחר שנפל; יחד עם זאת, מן התשתית עולה כי היכה בתובע כאשר התובע ניגש והתקרב אליו, והמכה היתה קשה. להלן אנמק מסקנה עובדתית זו.

בענין זה, יש להתבונן בתיעוד הרפואי שלאחר האירוע. ממכתב השחרור מחדר המיון בבית החולים אסף הרופא (ת/1), עולה כי נמצאו "נפיחות ורגישות באזור עצם הלחי משמאל" (ר' ממצאים בבדיקה הגופנית). אומנם, הבדיקה הגופנית היתה ככלל תקינה, והתובע לא סבל מאובדן הכרה. יחד עם זאת, נמצאה: "חבלה בפנים" (ר' פרק "מהלך ודיון"), אשר אינה מתיישבת עם טענה של הדיפה גרידא. ברגיל, חבלה בפנים נגרמת כתוצאה ממכה חזקה, כגון מכת אגרוף או מכה חזקה אחרת ואין היא מתיישבת עם תיאור של דחיפה או הדיפה בלבד. יצויין, כי במכתב השחרור צויין ממצא של שפשוף עור באיזור מרפק ימין ללא סימני זיהום" (ר' פרק "מהלך ודיון"). ככל הנראה, שפשוף זה נוצר מחמת שהתובע נפל לאחור בעקבות המכה שקיבל מהנתבע (הנתבע עצמו הודה בכך שהתובע מעד לאחור, ולטענתו נבלם בחומת גדר שהיתה במקום, ר' פ' ע' 14 ש' 1).

יחד עם זאת, עוצמת המכה והיקף הפגיעה בתובע אינם "כצעקתה". התובע טען כי זכרונו מהאירוע אבד לגמרי, וכי עד היום הוא סובל מן ה"תקיפה האכזרית והברברית כגון על דרך של: "כאבי ראש פלחתניים, נדודי שינה, ביעותי לילה ולחץ דם גבוה" (סעיף 7 לתצהירו). ואולם, טענתו בדבר "שטפי דם פנימיים מסביב ללחי השמאלית ובעין שמאל", לא נתמכה בתמונות כלשהן, וגם לא בתיעוד הרפואי שמוזכר לעיל, בו מדובר על "נפיחות ורגישות" בלבד. כאן המקום להדגיש כי עיון בתיעוד הרפואי הרב שהגיש התובע במסגרת תיק המוצגים מלמד כי מעולם לא נמצא אצלו ממצא נוירולוגי קוגנטיבי כלשהו, וזאת למרות הבדיקות הרבות שעבר (כגון סריקה טומוגרפית ממוחשבת).

זאת ועוד: מעדותו של מר בני משה, אחד מגיסיו של הנתבע, עולה כי לאחר האירוע סר לבית התובע וזאת על מנת לבקש ממנו להימנע מלרשום את מס' המכונית של המכונאי, דודו מר חיים אלון. מר משה העיד כי העריך שהתובע ומשפחתו, אשר היו עסוקים ברישום מספרי המכוניות, יגישו תלונה בענין אופן העמדת הרכב, והדבר עלול לחלילה לסבך את דודו שהוזמן על ידו למקום. (ר' עדותו בפ' ע' 20 ש' 1-4). העובדה כי מר משה, השייך למשפחת הנתבע, בחר מיוזמתו לאחר האירוע, לסור לבית התובע, מלמדת כי הנתבע והסובבים אותו העריכו שלא נגרם נזק משמעותי באירוע וכי הדבר הסתיים בענין של מה בכך. יושם הלב כי התובע אומנם לא פונה לבית החולים מיד לאחר האירוע, אלא רק כעבור זמן, ולאחר שלהבנת הוריו היה צורך בכך. מר וגב' ליאטלוביצקי העידו כי לאחר האירוע, הבן ניגש לחדרו; ואולם מאוחר יותר "החל לשאול: מי אנחנו, מי אני, איך קוראים לי... בשל מצבו זה החלטנו... לפנות לבית החולים" (סעיף 2 בתצהירו של כל אחד מהם).

על כן, אף שהתובע סבל ממכה חזקה, הרי שסימניה לא ניכרו מיד לאחר האירוע. הוא לא דימם. הוא לא איבד הכרתו. הוא גם לא הקיא.