זינגי אלי ואח' נ' ניזרי ואח'

החלטה

כללי

1.בפניי בקשה למתן צו להפקדת ערובה על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי.

הבקשה הוגשה ביום 13.1.2013 ע"י הנתבעים שכנגד בתובענה שכנגד שהוגשה ע"י המשיבים ביום 9.12.2012. תכלית הבקשה הינה להורות על מתן ערובה להבטחת הוצאות המבקשים בתובענה שכנגד, תביעה כספית לתשלום סך של 125,348 ₪, בגין מניעת השבת ציוד יקר ערך שנמצא בנכס שבבעלות המבקשים.

בקליפת האגוז, עניינה של התובענה העיקרית תשלום דמי שכירות והוצאות נלוות שהוגשה תחילה בסדר דין מקוצר לאחר שהתקבלה התנגדות לביצוע שטר ע"ס 80,000 ₪. ביום 2.4.2012 הוגש כתב תביעה מקורי ע"י המבקשים ע"ס 80,000 ₪ ולאחר שקיבלו רשות מבית המשפט, הוגש ביום 9.7.2012, כתב תביעה מתוקן ע"ס 193,314 ₪.

המשיבים הגישו כתב הגנה וביום 9.12.2012 הגישו כאמור כתב התביעה שכנגד כאמור לעיל. בעקבותיו ולאחר שהגישו כתב הגנה לתביעה שכנגד, הוגשה ביום 13.1.2013, הבקשה דנן, להפקדת ערובה.

2.לטענת המבקשים, התנהלות המשיבים בעצם הגשת כתב התביעה שכנגד בשלב מאוחר זה, מצביע על בעייתיות מסוימת המונעת קיום דיון ענייני ויש בכך כדי לגרום לו להוצאות מיותרות.

עוד לטענתם, התובענה שכנגד הינה תובענת סרק וסיכויי ההצלחה של המשיבים קלושים ביותר. לגישת המבקשים, ככל שיושתו על המשיבים הוצאות בתום ההליך, לא יהא להם ממי להיפרע.

המבקשים מוסיפים וטוענים כי בשל הגשת התביעה שכנגד ייגרמו להם הוצאות משפט מיותרות. לפיכך עותרים המבקשים לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה.

3.המשיבים מתנגדים לבקשה.

לטענתם, המבקשים לא צירפו תצהיר בתמיכה לבקשה ומנימוק זה אין על בית המשפט להידרש לבקשה.

המשיבים טוענים כי אין בבקשה עילה לחיוב בהפקדת ערובה וגורסים כי מטרתה עיכוב בירור התובענה שכנגד שהוגשה כדין כנגדם.

לגופו של עניין, מציינים המשיבים כי להם סיכוי של ממש לצלוח בתביעתם שכנגד לנוכח אי השבת הציוד שהושאר בנכס שבבעלות המבקשים.

לאור כל האמור, סבורים המשיבים כי יש לדחות את הבקשה.

דיון והכרעה:

4.תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי מסמיכה את בית המשפט לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע "אם נראה לו הדבר". מחוקק המשנה לא פירט את הקריטריונים הנדרשים לחיוב בהפקדת ערובה והותיר בידי בית המשפט שיקול דעת רחב.

עם זאת, נקבע בפסיקה כי אמצעי זה יופעל רק במקרים יוצאי דופן וחריגים בלבד וכי על בית המשפט להפעיל את האיזון הראוי שבין זכות התובע (או התובעים שכנגד) לגישה לערכאות לבין זכות הנתבע (או הנתבעים שכנגד) לגבות הוצאותיו באם תידחה התביעה כנגדו (ר' לדוג': רע"א 2808/00 שופרסל בע"מ נ' ניב, פד' נ"ד (2) 845)

תקנה זו נועדה אם כן למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של נתבע, כאשר נראה לבית המשפט כי סיכויי התובענה קלושים ביותר (ע"א 2877/92 סאלח עבד אללטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ ואח', פד' מ"ז (3) 846).

וכך באה לידי ביטוי תמצית ההלכה בע"א 8440/03 בן ציון כהן נ' חיה לחוביץ:

"בתי משפט נוהגים במשורה בחיוב בהפקדת ערובה להוצאות, ומקובל, כי אמצעי זה לא יופעל כדבר שבשגרה, הן מתוך התחשבות בזכות הגישה לבית המשפט (ראו: 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי, מפעילים מתכלת בע"מ, פ"ד מד(1)650, 647), והן על מנת שלא לפגוע יתר על המידה בזכות קניין של התובע (ראו: ד"ר ש. לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 35). תקנה 519 לתקנות סדר דין אזרחי מאפשרת להגיע לאיזון בין הצורך להבטיח את הוצאותיו של צד ה"נגרר" להליך משפטי, באופן הגורם לו לשאת בהוצאות שונות, ובין הרצון שלא להטיל מגבלות על המבקש לפנות לבית המשפט כדי לממש את זכויותיו, שיש בהן כדי לסכל את יכולתו להיזקק להליך משפטי. התקנה נועדה למנוע תביעות סרק ולהבטיח את תשלום הוצאות הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים של התובע להצליח בתביעה, קלושים, כמו במקרה שלפנינו".