זילברמן נ' אדיב

פסק דין

1.ענינה של תובענה זו באירוע, שהתרחש ביום 2.8.10 בתל אביב, ובאשר למהותו ולאחריות לו חלוקים הצדדים ביניהם. התובעים – בעלת רכב ובנה אשר נהג בו – טוענים כי בשעה שמכוניתם עמדה במגרש החנייה, פגעה בה הנתבעת במכוניתה. הנתבעת טוענת, כי כל פגיעה כאמור לא אירעה, וכי התובעים טופלים עליה נזק שנגרם לרכבם בנסיבות אחרות, שבהן היא לא הייתה מעורבת כלל ועיקר.

2.לגרסת התובעים, אל מגרש החנייה שמאחורי בית לשכת המסחר בתל אביב, הגיע ביום האירוע כלי-הרכב הנהוג בידי תובע 2, בתוּרו אחר מקום חנייה. לאחר שזיהה מימינו כלי-רכב המבקש לצאת, עצר התובע את מכוניתו עצירה מוחלטת והמתין להתפנוּת המקום. היה זה בצמוד, ובניצב, לשורת כלי רכב שחנתה מצד שמאל שלו, ולהוותו לא הבחין התובע כי באחד מהם יושבת נהגת, היא הנתבעת, אשר מתעתדת אף היא לצאת מן החנייה. הוא עמד אפוא מאחוריה, בשעה שנתבעת, ואף היא לא שמה לב לנוכחותו, התניעה את מכוניתה והחלה בנסיעה לאחור. היא פגעה, באמצעות הפגוש האחורי של מכוניתה, במכונית התובעים וגרמה לה לנזק פח, במסגרת שמעל הגלגל השמאלי האחורי. תמונות של שני כלי-הרכב, זמן קצר לאחר אותה פגיעה, צילם התובע והציג לבית-המשפט. נראים בהן נזק לפח באזור קשת הגלגל האחורי של מכוניתו משמאל, והמרחק הקצר שהפריד בין המכוניות בעת הצילום.

על שארע לאחר מכן, ובו ביקשו הצדדים להרחיב דברים בדיון על-פה, בראיות שהוצגו ובאמצעות העדים שנשמעו, חלוקות הדעות גם כן. אלא ששאלה זו איננה מצויה במוקד דיוננו ואין היא דרושה להכרעה בסוגיות שבמחלוקת.

הנתבעת, מצדה, איננה מכחישה כי היא ישבה במכוניתה והתכוונה לצאת לאחור מן החנייה. אלא שלדבריה, מכוניתה לא נסעה ולוּ מרחק קצר – ספק אף אם היא הותנעה כלל (פרוטוקול מיום 18.8.11, בעמ' 3, ש' 6) – וממילא לא פגעה ברכב התובעים.

לאחר שמיעתם של הטיעונים והעדים, ובעקבות עיון מדוקדק בראיות, מסקנתי היא כי הצדק עם התובעים. תאונה אירעה, והאחריות לה רובצת במלואה לפתחה של הנתבעת.

3.ראשית, באשר לקְרוֹת ההתנגשות בין כלי-הרכב. מתקשה אני להלום תרחיש, שלפיו הגיע התובע במכוניתו אל המגרש, כשזו נושאת עליה כבר את נזקה של תאונה קודמת, והתייצב מאחורי רכבה של הנתבעת רק כדי להאשימה, בזדון, בהתנגשות שלא אירעה כלל. וכה התמיד התובע במעשה זה, העולה לשיטתה של הנתבעת כדי לא פחות ממרמה מכוונת, עד כי לא חסך במאמציו, צילם והסריט את האירוע, כפי שעשה, ובהמשך הניחו לפתחו של בית-המשפט בגדרה של תובענה לפיצוי כספי. ואם תאמר כי אין מדובר בזדון, אלא בטעות כנה של התובע אשר סבר בשגגה כי התנגשות אירעה אף כי לא היו דברים מעולם, הרי שהתנגשות בין שני כלי-רכב, תהא עוצמתה חלשה כאשר תהא, היא אירוע המורגש היטב וקשה לטעות בו. אכן, התובע העיד, ודבריו היו אמינים עלי, כי "הרגשתי מכה מאחור, מצד שמאל, בכנף השמאלית" (עמ' 2, ש' 7). בפרט נכונים הדברים לנוכח טענתה של הנתבעת, כי היא לא נסעה ולו מרחק קצר לאחור. כיצד זה יכֹל התובע לטעות ולחשוב כי כלי-רכב העומד בסמוך לו, ולא זז כלל ממקומו, פגע בו, מתקשה אני לשער.

4.התרחיש אשר לקיומו טוענת הנתבעת, ואינו סביר לכשעצמו, מתערער עוד נוכח האופן שבו התנהלה היא, לדבריה-שלה, במועד האירוע. וכך העידה הנתבעת בבית-המשפט:

"כשהוא האשים אותי שפגעתי בו, יצאתי החוצה, הסתכלתי לבדוק אם נגרם נזק ואז ראיתי שיש נקודה בצד הימני של אחורי הרכב שלי. הוא אמר לי שפגעתי בו בכנף. הפגיעה לא היתה יותר מאשר נקודה. אמרתי לו שנקודה כזו אפשר לפתור ב-100 ₪, אבל אני לא עשיתי אותה. אמרתי לו שבכל מקרה זה בגדר ההשתתפות העצמית" (עמ' 3, ש' 12-8).

הנה כי כן, נהגת שלא נסעה כלל לאחור, וממילא לא פגעה בכל רכב, ניגשת לבדוק אם אירע נזק, מעריכה את עלותו, מבקשת להציגו כפגיעה קלת-ערך, מציינת כלא-כדאית את הפעלתו של הביטוח ומציעה לפתור את הנזק שנגרם בהידברות בין הצדדים. דבר זה מעורר תמיהה, וההסבר שסיפקה לכך הנתבעת – כי היא מיהרה לדרכה וכל מבוקשה היה שהתובע יניח לה לעזוב את המקום – אינו משכנע. התנהלות זו, לא רק שהיא מתיישבת יותר עם גילוי של אשמה ונכונות מצד הנתבעת ליטול על שכמה אחריות מייד בסמוך לקרות האירוע, אלא שוודאי וודאי שהיא הולמת הודיה בעצם העובדה כי נזק נגרם.

זאת ועוד, הנתבעת הביאה לעדות את עמיתה לעבודה, מר אריה פרובה, אשר לא היה עד לְהתנגשות אך הגיע למקום, לבקשת הנתבעת, בעיצומם של חילופי הדברים בינה לבין התובע. עד זה סיפר באלו המלים:

"הייתי במשרד באותו היום, בקומה הרביעית, כשהחלון שלי פתוח. פתאום שמעתי ויכוחים וצעקות מלמטה. לא ייחסתי לזה חשיבות, עד שלפתע קיבלתי טלפון מהנתבעת לרדת למטה 'דפקו אותי, לא נותנים לי לצאת'" (בעמ' 3, ש' 20-18).

גם בדברים אלה יש כדי לתאר את התנהלותה הספונטנית של הנתבעת בסמוך לאחר קרות התאונה. אם כל התנגשות לא התרחשה, מדוע זה פתחה הנתבעת את קריאתה לעֵד במלים "דפקו אותי"? יש להעדיף אמרה זו, שנאמרה קרוב מאד למועד האירוע, על התמונה שמבקשת הנתבעת לשרטט כיום, כשנה לאחריו.

5.את גרסתה, כי במועד האירוע טרם הספיקה להתניע את הרכב, ביקשה הנתבעת לתמוך בדבריו של שומר הבנין שבו עבדה, מר זלמן ריבקין, אשר הוזמן גם הוא לעדות. "האם יתכן", שאלה את העד, "שמבחינת הזמן שיצאתי מהבנין, לבין זה שנכנסתי לרכב, שאתניע ואסע?" (עמ' 4, ש' 24). על כך השיב העד בשלילה, אלא שלהשקפתי אין בתשובתו זו כדי לסייע לנתבעת. אין חולק כי הנתבעת הספיקה לצאת את מקום עבודתה ולהיכנס אל הרכב. מאותו רגע, פעולת ההתנעה אורכת שניות ספורות לכל היותר. אינני סבור, כי לעֵד הכלים להעריך, כי פרק זמן קצר זה לא עמד לרשותה של הנתבעת טרם נזעק גם הוא למקום, למשמע הוויכוח העולה ממגרש החנייה.

6.אחרון העיד מטעם הנתבעת בוחן התאונות מר רפי וולמרק, שחוות-דעתו המפורטת בכתב הוגשה בידי הנתבעת לתיק בית-המשפט. עמדתו המקצועית של מומחה זה הייתה, כי לא ייתכן כי נוצר מגע בין שני כלי-הרכב – זה של התובעת וזה של הנתבעת – שכן מיקום הנזק איננו מתיישב עם מבנה המכוניות. הבוחן בדק ומצא, כי גובהו של הפגוש האחורי במכונית מסוג "ביואיק" מן הדגם שבו נהגה הנתבעת, הוא לכל היותר 59 ס"מ מעל פני האדמה. לעומת זאת, קשת הגלגל האחורי של רכב התובע, מדגם "פיג'ו 206", והיא המקום שבו מצוי הנזק אשר לו טוען התובע, רחוקה 64 ס"מ מפני הקרקע. ללמדך, כי אפילו נסעה הנתבעת לאחור, אין זה ייתכן כי אותו פגוש פגע בקשת הגלגל וגרם לה נזק.

במסקנה זו מצוי קושי. ראשית, המומחה העיד בבית-המשפט כי רכבם של התובעים לא נבחן בידו כלל (זולת עיון בתמונות השמאי), וכי את הבדיקה הנזכרת הוא ערך תוך ש"הסתמכתי על רכב זהה בדגם ובשנתון" (עמ' 5, ש' 5; 12). כך נמנע מן המומחה לשקלל את נתוניו המסוימים של רכב התובעים, לרבות מצב האוויר בצמיגיו, מצב המתלים ונתונים אחרים שייתכן שהשפיעו על מרחקו של הפח מפני הקרקע. לכך משמעות ניכרת נוכח הפרש הגבהים בין חלקיהם של כלי-הרכב, שעמד לפי דעת המומחה על כ-5 ס"מ בלבד. שנית, הנתון בדבר 64 ס"מ, כניכר היטב בתמונות שצירף הבוחן לחוות-דעתו, מתייחס לחלקה העליון של קשת הגלגל, היינו, לנקודה הרחוקה ביותר שלה מפני הקרקע. מאחר שקשת – כשמה כן היא, חלקה מצוי אף נמוך יותר מן הגובה המתואר, וגם בחלק זה אותרה פגיעה במכונית התובע, כנשקף מן התמונות שהגיש.

זאת ועוד, לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי כי הבדיקה נערכה כשמכוניתה של התובעת ניצבת באותו המקום ממש, שבו עמדה בעת האירוע. "נפגשתי עם [הנתבעת] במקום האירוע", כתב המומחה בחוות-דעתו, "הנהגת הצביע[ה] על מיקום רכבה כפי שהיה ביום 2.8.10" (עמ' 3, 5 לחוות-הדעת מיום 12.8.11). ספק בעיני אם בחלוף שנה זכרה הנתבעת את משבצת החנייה המדויקת שבו העמידה את רכבה אז. והרי על זיכרונה העידה היא עצמה בשלב מוקדם יותר של הדיון, כי כלל אינה בטוחה שהתובע הוא הנהג שפגשה ביום האירוע: "אני לא יודעת אם זה אכן הוא כי עברה מעל שנה" (עמ' 2, ש' 33).

ועוד בענין בדיקת המומחה, הרי שזו נערכה אך ביום 9.8.11, היינו למעלה משנה מקרות האירוע (עמ' 3 לחוות-הדעת). אינך יכול לדעת אם מגרש החנייה, על מצב האספלט שבו, גובה הקרקע, קפלים בה, וכיוצא בכך, היה זהה בתכונותיו במועד הבדיקה למצבו ביום האירוע. דבר על כך לא נאמר בחוות-הדעת.

מבלי לגרוע ממקצועיותו של המומחה, כל אלה אינם מאפשרים, להשקפתי, לגבש מסקנה כה נחרצת באשר לאי-ההיתכנות של הפגיעה המתוארת בידי התובע. לא אוכל, לפיכך, להסתמך על אותה מסקנה, וגם בשל כך נמצאת הגנתה של הנתבעת חסרה.

7.המומחה טען עוד, וכך נשמע גם מפיה של הנתבעת, כי רכב כה כבד כמכוניתה היה גורם ודאי לנזק ניכר יותר למכונית מן הסוג שבו נהג התובע. טענה זו נטענה בעלמא. היא לא הוכחה כלל ועיקר באמצעות חישוב עומסים, תיאור החומרים שמהם עשויים כלי-הרכב ואופן תגובתם לפגיעה, והערכת עוצמתה של הפגיעה. בנקודה האחרונה, לא פלא שכך היה, שכן הנתבעת כלל לא הודתה, כזכור, כי נסעה לאחור. ממילא לא יכל המומחה מטעמה להעריך באיזו מהירות נסע כלי-הרכב בעת הפגיעה.